עסקי הגז - אהוד ברק וערפאת, מרטין שלאף, ליברמן, יוסי גנוסר, אולמרט, ושמעון פרס
האישור המוזר שברק העביר לערפאת לקדוח גז מול חופי עזה בניגוד גמור לחוות הדעת של המערכת הביטחונית והמקצועית. חוגי שלאף הסבו את תשומת ליבה של ענקית הגז הבריטית למאגר בעזה, והיא זנחה את הפוטנציאל בחיפה למרות שהוא מוערך כגדול פי שלושה מן המאגר בעזה, וללא שיתוף גורמי טרור ברווחים.
קישור למסמך המלא מכיל כ-50 עמודים מצורף בסוף המאמר.
להלן לקט נבחר
ישראל חסון סגן ראש השב'כ לשעבר, זכה למימון כבד מראשי הרשות הפלשתינאית דרך קוקו עובדיה, עבריין שעסק בעסקי נפט עם הפלסטינים, ודרכו, אל ליברמן. חסון היה דווקא ידוע בנטיותיו השמאליות, ורבים הופתעו מן ההתחברות שלו עם ליברמן. אלא שהאינטרס של מרטין שלאף ושל ערפאת בשב"כ, והשימוש בישראלי דוגמת קוקו עובדיה להסתרת שלאף וערפאת כמקור למימון העסקים של אנשי השב"כ אינו צריך להפתיע
רשת שלאף מצליחה לאתר כמה מראשי מערכת הביטחון כדי לעקר ולנתב אותם לצרכיה. סמלי הביטחון של ישראל הם: שרון וברק, רמטכ'ל: אמנון ליפקין שחק, אנשי מודיעין: עוזרד לב, וכמובן יוסי גינוסר וישראל חסון, אנשי שב"כ בכירים הנחשפים כיושבים "בכיס של הראיס", שם סיפרו של עוזרד לב החושף כמה מהקשרים האסורים של פוליטיקאים וראשי מערכת הביטחון עם ערפאת.
.למינויו של ווייסגלאס לראש לשכת שרון נודעה חשיבות נוספת ברמה אסטרטגית, כ
פרס וחברת PCSC
חברת PCSC שמימנה את גדודי אל-אקצה, והעומד בראשה, מוחמד רשיד, שלא הסתיר את כוונתו להשמיד את ישראל "בסבלנות", היתה קשורה גם בשמעון פרס, ונעזרה בו בהסתרת כספי ערפאת בארה'ב. להלן אנו מביאים את כתבת אתר Bloomberg האמריקני במלואה מפאת חשיבותה. עיקרה: קרן הון סיכון של פרס Evergreen Partners השקיעה את כספי PCSC בארצות הברית וייסדה עמה חברות קש ברחבי העולם, בין היתר באיי קיימן, בייחוד אחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, כאשר המוסדות הפיננסיים בעולם נזהרו מהשקעות של גורמי טרור פלסטיניים. על פי הכתבה, היו אלה הישראלים שפתחו עבור רשיד את עולם ההשקעות המערבי, וכל עוד התנהל תהליך שלום, וערפאת היה אישיות מקובלת בבית הלבן, לא היתה בעיה מיוחדת. אבל אחרי שקלינטון האשים את ערפאת בהכשלת שיחות קמפ דייוויד, ובייחוד אחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, היה קשה לפלסטינים לנהל עסקים בארה"ב, והם נעזרו ב- Evergreen Partnersבתל אביב המקורבת לפרס.
הכתבה המלאה באנגלית מצורפת במסמך המלא (המצורף בסוף המאמר) שעיקריו:
כספי העם הפלסטיני הוסתרו בידי שלושה אישים: מוחמד רשיד, סוהא ערפאת, ושמעון פרס.
מרוואן ברגותי
מכיוון שהשותפים בעסקת הגז בעזה מן הצד הפלסטיני הם ראשי השחיתות הפלסטינית ונציגי המיליציות, ברור מדוע ישראל (ובריטניה) לא איפשרה רפורמות פלסטיניות שירחיקו אותם מן השלטון. סוגיה אחרת נוגעת למנהיג התנזים מרוואן ברגותי שנשפט והורשע לכמה מאסרי עולם על כמה וכמה מעשי רצח וטרור.
ברגותי מומן על ידי החשבונות שניהלו הישראלים בז'נבה, ואחר כך הקולות שנשמעו בזכות שיחרורו המוקדם באו בעיקר מאותם חוגים: שמעון פרס אמר כי לאחר שיבחר לנשיא יחון את ברגותי, חסון נועד עם מקורבי ברגותי, ואולמרט לא שלל את שחרורו. המרחיק לכת מכולם הוא שר התשתיות בן אליעזר שאפילו הרחיק לכת באומרו כי את ברגותי יש לשחרר אפילו בלי חילופי שבויים עם חמאס.
ברגותי דוגל בפיוס עם חמאס, הוא אמור להשתחרר במסגרת העסקה עם חמאס או מייד אחריה, והוא חלק מן התוכניות לבצע את העסקה יחד עם חמאס.
עיתון ההימורים האמריקני casino review דיווח ב-22 ספטמבר 2003 כי שלאף מבקש לפתוח קזינו בתל אביב, וסיכוייו טובים משל אחרים מכיוון שהוא מרבה להיפגש עם
ההקשר הוא: שלאף וערפאת ביקשו לחדור לעולם התחתון הישראלי דרך הקזינו הרשמי שהיה עתיד להיפתח באמצעות מפעל הפיס. עומרי היה אמור לקדם אותם באמצעות משפחות הפשע בישראל. זוהי דוגמה מובהקת לתוכניתו של שלאף לפורר את ישראל מבפנים.
עומרי לא צימצם את חברותו למשפחת אברג'יל בלבד.
פרשת סיכול מינויו של תא"ל (מיל.) יצחק שגב לאיש הקשר בין ברק לערפאת מעורר תהיות קשות. תא"ל שגב מילא תפקידים בכירים במערכת הביטחון, והיה מועמד למלא את תפקיד המקשר עם ערפאת. עוזרד לב מדווח כי הרקע לכך היה מכתב ששיגר תא"ל שגב, ובו הזהיר את
מקורות ישראליים מסרו גרסה יותר מפורטת על אותה פרשה, ועולה ממנה כי ערפאת כפה את גינוסר על ברק נגד רצונו. על פי אותם מקורות בפגישה עם ערפאת, בחן ערפאת את תא"ל שגב בשאלה אם יסכים לקבל את סוכנות יונדאי ברשות הפלסטינית תמורת 24% מן ההכנסות לערפאת. שגב סירב, ובעקבותיה הודיע גינוסר לברק כי ערפאת מסרב לקבל את שגב, ועומד על כך כי גינוסר ימשיך בתפקידו. ברק כעס וכינה את גינוסר "הבוגד הזה, המושחת הזה", אבל שמר עליו בתפקיד. אחר כך ברק היה חייב להתחכם עם הוראות היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שסירב לאפשר לגינוסר להשתתף בפסגת קמפ דייוויד.
משמעות הדברים האלה חמורה מאוד: התברר כי ערפאת דרש מכל ישראלי שהיה עמו בקשר רשמי לקבל ממנו שוחד. לגבי גינוסר הדברים ברורים וידועים. השאלה היא – איזה שוחד הוצע לעומרי שרון? האם קיבל? האם סירובו של נתניהו לקבל את תכתיבי ערפאת לגבי מי שינהל איתו את הקשר עומד בבסיס החוזה שנעשה נגדו אצל "קואליצית שלאף?"
בעיצומה של מלחמת לבנון השניה נשלח שבס לישראל, קרוב לוודאי בידי שלאף, ופעל מול ברק למניעת הפעולה הקרקעית. גם פרס היה עסוק באותו עניין באותם ימים. כלומר: לשלאף היתה עמדה בעד או נגד פעולה קרקעית על פי שיקולי העסקה, והוא החליט נגד.
לעובדה שאמנון ליפקין שחק מונה על עסקי בריטיש גז בארץ, יש השפעה על עמדת שר התשתיות בעד העסקה חרף היסוסיו? באיזו מידה, לעובדה שמרטין שלאף מעורב בעסקה, יש השפעה על כך שאולמרט מטפל בה אישית? באיזו מידה יש התנגדות להעברת הגז של עזה למצרים, כיוון שאז כל חבורת שלאף לא תראה פרוטה?
סימנים ראשונים למחלוקת בין בן אליעזר לבין אולמרט נִבּעו ככל הנראה במלחמת לבנון. בן אליעזר היה מן היום הראשון בעד כיבוש קרקעי של דרום לבנון אפילו מעבר לקוו הליטני. אולמרט היה באופן נחרץ נגד.
שר התשתיות, בנימין בן אליעזר, פירט בראיון בקול ישראל
כתבת מקור ראשון, 10.11.06
ערב הבחירות בישראל פרסם 'מקור ראשון' כתבת מערכת מדהימה על הצפוי בישראל אחרי הבחירות. הנה היא כלשונה:
שלאף נותן גז לקדימה
אם אכן יתממשו תחזיות הסקרים, הזוכה הגדול בבחירות הכלליות בישראל יהיה איל הקזינו הבינלאומי מרטין שלאף – אדם שאצל המתבונן מן הצד עלול להיווצר הרושם כי נקלט בחיק המערכת הפוליטית הישראלית תוך העדפת אינטרסים עסקיים הדדיים על פני האינטרס הלאומי. הפוליטיקאים הישראלים, כולל אביגדור ליברמן, לא זו בלבד שלא הרחיקו עצמם מן האיש הזה, דמות מרכזית בפרשיות הנחקרות על ידי משטרת ישראל בחמש השנים האחרונות – אלא אף המשיכו להתרועע עימו ברחבי העולם.
רוב האישים הישראלים המוכרים כמקורביו זכו גם הם לראות את חדרי החקירות מבפנים – בראשם בנו של
כולם היו אורחיו
איש הסתרים מווינה אינו אוהב עיתונאים ואינו מרבה בראיונות, אבל בפברואר 2001 הוא העניק ראיון ל'ידיעות אחרונות', ומתוכו אפשר ללמוד שהרעיון להקים את מה שקרוי היום 'קדימה' התרוצץ במוחו כבר אז, או לפחות אפשר לראות בו איש חזון הצופה אלי עתיד. בראיון פרש מרטין שלאף את רשת קשריו בישראל, והיא אכן מרשימה. אין כמעט פוליטיקאי ישראלי בעמדות הקובעות שלא זכה לאכול בחברתו, מיצחק רבין ועד בנימין נתניהו. אבל החוג המקורב באמת, שאיתו יצר יחסי קרבה מתמשכים, כולל את האישים הבאים, שרובם עומדים היום בבסיס הקמתה של קדימה: עו"ד דובי וייסגלאס, חיים רמון, עומרי שרון, שמעון פרס, אביגדור ליברמן, שמעון שבס, ואריה דרעי.
הצעיר" של ההנהגה הפלסטינית, שעליו בנו קובעי המדיניות בישראל את עתיד היחסים עם הפלסטינים. מוחמד רשיד ושלאף עצמו היו לקוחותיו של עו"ד וייסגלאס באותה תקופה.
העיתונאי בן כספית חשף בתוכנית 'פוליטיקה' באמצע השבוע כי העדפתו הבסיסית של מנהיג קדימה,
השלל: 5 מיליארד דולר
בשנה שעברה פרסם עזרד לב, שהיה מנהל חשבונותיו של ערפאת בבנקים שוויצריים, את ספרו 'בתוך הכיס של הראיס', ובו תיאר כיצד מערכת הקשרים הענפה שקשר שלאף היתה הגורם למימון ארגון הטרור של פת"ח 'גדודי חללי אל-אקצה'. על פי לב, מוחמד רשיד, לקוחו של ויסגלס ושותפו העסקי של שלאף, משך 65 מיליון דולר מאחורי גבו של לב, ללא ידיעתו. הסכום, בדרכים עקלקלות, נחת בסופו של דבר ברמאללה בחברה הפלסטינית– PCSC Palestine Commercial Services Co., שבניהולו של רשיד, ומשם הגיע למרוואן ברגותי.
עו"ד וייסגלאס גם היה פרקליט הקזינו ביריחו, שהיה למעשה שותפות בין מרטין שלאף ליאסר ערפאת ונציגו מוחמד רשיד. בשלהי כהונת ממשלת ברק ב-2001 פירסם האלוף
בראיון ל'ידיעות אחרונות' לקח שלאף לעצמו קרדיט על מיתונו של ליברמן מנץ טורף לבעל קשרים עם פלסטינים, שאותם קשר שלאף עצמו. הוא מספר שכאשר ליברמן אמר שצריך להרוס בתים בבית-ג'אלה בתגובה על הירי משם על שכונת גילה, שלאף צלצל אליו ואמר: 'אתה שמוק, מה אתה אומר דברים כאלה?'. את מניעיו הסביר שלאף כאלטרואיסטיים: "אני פותח את הימין לפלסטינים. אם אני יכול להזיז במעלה או שתיים, אני יכול להשקיע את כל הזמן שלי". אבל המראיינים, ענת טל-שיר וצדוק יחזקאלי, לא קנו את זה. הם הזכירו את הקזינו ביריחו, שנסגר בגלל האינתיפאדה, כאינטרס שיכול היה לעניין את שלאף.
את הקזינו שלאף כבר לא יפתח מן הסתם, לא רק משום שהאינתיפאדה עדיין לא הסתיימה, אלא מפני שהחמאס כבר הודיע שלא ירשה זאת. אבל מסתבר שהקזינו איננו עוד האינטרס העליון של קבוצת שלאף הישראלית-פלסטינית, אלא מרבצי הגז הטבעי שנתגלו מול חופי עזה, והזיכיון להפקתם שניתן לחברת 'בריטיש גז' על ידי מוחמד רשיד מטעם הרשות הפלסטינית. חברת Standard & Poorsהעריכה את השדה בחמישה מיליארד דולר. על פי ספרו של עזרד לב, שלאף עצמו הוא בעל זכות לעמלות, ועימו מוחמד רשיד ויורשיו של יוסי גינוסר. אם כך, לעורך דין וייסגלאס יש עניין, ולו עקיף, שידידיו, שהיו לקוחותיו בזמן חתימת העסקה, יזכו לממש את פוטנציאל הרווחים הגלום בהפעלת השדה, המסתכם לבעלי זכות העמלה בעשרות מיליוני דולרים. לב העריך אותם בספרו ב-90 מיליון דולר.
מקורות ישראליים שונים, ובראשם ראש המוסד עצמו, מאיר דגן, הזהירו מאחורי דלתיים סגורות חזור והזהר מפני סכנת מימון הטרור הגלומה בהפקת הגז של עזה. על פי ספרו של לב, עצם העיסוק בגז של עזה כבר גרם למימון גדודי חללי אל-אקצה. לדבריו, ההבטחות שקיבלו הבנקאים השוויצרים, שרווחי השדה יופקדו אצלם, גרמו להם לעצום עין ממשיכת הכספים החשודה שביצע רשיד ומההעברה למימון הטרור נגד ישראל. אותה חברה שביצעה את העברת הכספים לגדודי אל-אקצה, PCSC, מייצגת את הרשות הפלסטינית ב'בריטיש גז'. עזרד לב מסביר: "(ערפאת ביקש לוודא) שלו – ורק לו – באמצעות רשיד כמובן, תהיה שליטה במאגר כסף אסטרטגי, מאגר חירום יחיד במינו לעת מלחמה. הזדמנות מסוג זה ערפאת מעולם לא החמיץ".
גז, טרור, רמון ודרעי
הדברים נכתבו לפני ניצחון החמאס בבחירות האחרונות. בלי להקל ראש בהעמדת רווחי 'בריטיש גז' לרשות הטרור של אש"ף, הרי נפתחת כעת הסכנה של מימון הטרור של החמאס מן השדה שמול חופי עזה. מקורות פלסטיניים בעזה דיווחו על מחלוקת קשה שנתגלעה בין שני מקורביו של שלאף: מוחמד רשיד ומוחמד דחלאן. על פי המקורות האלה שורש המחלוקת הוא בעניינים עסקיים בתימן, אבל יכולות להיות למחלוקת השלכות גם לגבי עזה. מוחמד דחלאן איננו מסתיר את דעתו שיש להפיל את ממשלת החמאס, הקורמת בימים אלו עור וגידים. רשיד שותק.
המקורות הפלסטיניים דיווחו כי רשיד היה הרוח החיה בארגון פגישה בווינה עם שלאף, חוץ משלאף ורשיד השתתפו בה שני אישים ישראלים, שזהותם לא התבררה. לדברי המקורות הפלסטיניים מטרת הפגישה היתה לדון איך להיערך לקראת ממשלת חמאס העתידה לקום, ומכיוון שעסקת בריטיש גז היא כיום האינטרס הראשי של חבורת שלאף, לא קשה להעריך שזה היה נושא הדיון הראשי.
ניתוח המצב הפוליטי הפלסטיני אכן מחייב את קיומה של פגישת חירום כזאת. כאמור, בפגישות שאירגן שלאף במהלך השנים השתתפו בכירים ישראלים ופלסטינים. בעוד האגף הישראלי של המתוועדים האלה הולך מחיל אל חיל, הרי האגף הפלסטיני נחל מפלה בבחירות האחרונות ברשות הפלסטינית. אם כך, מקורבי שלאף הישראלים נשארו ללא פרטנרים בצד הפלסטיני, והחמאס עתיד להשתלט גם על חברת PCSC. מבחינת קידום האינטרסים של שלאף, ידידיו בקדימה עתידים לעמוד מול שוקת שבורה בצד הפלסטיני.
העובדה ששלאף חשוד על ידי התובע הכללי באוסטריה במתן שוחד ל
מעקב אחרי הידיעות המתפרסמות בתקשורת הישראלית סביב מערכת הבחירות מעיד כי כל האישים ששלאף מזכיר בראיון עמו עומדים לעשות חיל. את אריה דרעי שלאף "ממש אוהב", על פי עדותו בראיון ל'ידיעות אחרונות'. וראה זה פלא, שמו של דרעי הוזכר שוב כמי שחוזר לפעילות פוליטית בשירותו של אולמרט כמנהיג קדימה. אתר החדשות ynetדיווח כי "מאז אשפוזו של
בסוף פברואר התקיימה בלשכת ממלא מקום
על פי מהלך העניינים, אם תיווצר הקואליציה המועדפת על אולמרט, ליברמן – על פי עדותו – יהיה השר לביטחון פנים או שר האוצר, ובר-און שר המשפטים. שלאף יחגוג את ניצחונו הגדול בדרך לגריפת רווחי העסקה של 'בריטיש גז'.
עד כאן כתבת 'מקור ראשון'.
איפיון האינטרסים של חבורת שלאף בעניין הפלסטיני
התהפוכות בעזה, ביחסי בריטניה ורוסיה וביחסי חמאס ומצרים אילצו את חבורת שלאף ליכולת תמרון עילאית כדי לפלס כל פעם דרכים חדשות. עיקר המחלוקת היתה האם לגרש את חמאס מעזה ולהחזיר את דחלאן או לשתף את חמאס בעסקה. הצעתו של קרטר לחזור למתכונת של ממשלת מומחים טכנוקרטית מצביעה בברור לכיוון עסקה עם חמאס. חמאס היה אמור "לא ללכלכך את ידיו" ולהסכים לסגת אל מאחורי הקלעים על מנת לאפשר למי ש"האופק הכלכלי" נוסח פרס (וליברמן... ) בראש מעייניו, למלא את קופות חמאס. לעומת זאת, רמון רצה לרסק את חמאס ולהחזיר את דחלאן, ופגישת ליברמן עם קרטר מעידה כי עבר למחנה תומכי חמאס.
מה שהיה מוסכם על כולם – להחזיר את הקשר בין רמאללה לעזה, אפילו תוך מתן מעבר בטוח טריטוריאלי לפלסטינים, לא רק מכיוון שהחברות הפלסטיניות השותפות להסכם מרכזן ברמאללה, אלא גם כיוון שייצוב שלטון חמאס פירושו שמיטת הקרקע החוקית לזיכיון שניתן לבריטיש גז מטעם הרשות הפלסטינית שמרכזה ברמאללה. לפיכך גם כיבוש ארוך טווח של עזה במתכונת "חומת מגן" לא באה בחשבון, מכיוון שחיזוק יסוד "הכיבוש" מחליש את הלגיטימיות החוקית של הרשות הפלסטינית לחדש את הזיכיון כאשר יפוג תוקפו.
ב- 17.5.08 התבטא לראשונה השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, כי הגיע השעה לבחון אם בכלל הרשות הפלסטינית שולטת בעזה, וזאת לנוכח משך הזמן שאין לה נוכחות באזור הנתון בשליטת חמאס הכרזות מן הסוג הזה הם סיוט לחבורת שלאף, מכיוון שאם הרשות הפלסטינית איננה בעלת מעמד חוקי בעזה, הרי פוקעת סמכותה לתת זיכיונות, או לחדש אותם.
בהופיעו לפני וועדת החוץ והביטחון של הכנסת ב-26.5.08 שלל אולמרט כל פתיחה שהיא של מעבר רפיח. כלומר: המעברים של עזה יהיו לכיוון ישראל וראמללה כולל מעבר בטוח בריבונות פלסטינית בין עזה ליו"ש.
ירושת אולמרט
ככל שהתהדקה לולאת חקירות המשטרה סביב צווארו של אולמרט התגבר הצורך להעמיד לו יורש, שישמור על האינטרסים של חוגי שלאף. מן הראיונות והפרשנויות בקול ישראל ובגלי צה'ל ב- 25-26.08 עולה התמונה הבאה: ברור לכל כי צפורה לבני, ממלאת מקומו של
רמון הוא נציגו המובהק ביותר של שלאף, ומשאת נפשו לראותו כראש ממשלה בישראל. מופז לא מוזכר כמקורב שלו, אבל מקורב מאוד לדחלאן, ויש ידיעות שלא אומתו שקרובי משפחתו של מופז שותפים לעסקים עם דחלאן ואולי עם שלאף עצמו. דליה איציק מקורבת מאוד לפרס, ומכאן שגם היא שייכת עקרונית ל"חבורה". אם כך, רמון הוא הבחירה האולטימטיבית, ליבני היא הפסילה האולטימטיבית, מופז ואיציק הם דמויות בינים שאפשר לבנות עליהן את המשך השרשרת.
סיכום
ממשלת ישראל איבדה את עצמאותה. מדיניותה מוכתבת על ידי גורמים מאפיונרים שקנו בכסף את ראשיה ומצמידים לראשיהם אקדח הטעון בהוכחות הנחוצות למשטרה להעמידם לדין. מרטין שלאף, מושך בחוטים בווינה, וממשלת ישראל איננה יותר מאשר להקת מריונטות הנעות על פי תכתיביו. מצד אחד הוא מפתה אותם בשוחד ומצד שני מאיים עליהם בהסגרתם למשטרה אם לא ייכנעו לתכתיביו. מצדה, ממשלת קדימה מנסה להעביר "רפורמה" במשטר שתשחרר את הפוליטיקאים המושחתים מאימת החוק, ועל ידי כך הם גם משרתים את האג'נדה של שלאף. יתכן, כי הם גם רוצים להגן על עצמם מפני החומר המרשיע הנמצא בידי שלאף נגדם.
שלאף היה בעל בריתו האסטרטגי של ערפאת והיה הכלי היעיל ביותר שלו בהמשך המאבק בישראל אחרי הסכמי אוסלו. גם אחרי מותו של ערפאת, והרחקתו של מרטין שלאף מישראל בגלל עסקי השחיתות עם ראשי המדינה, הוא ממשיך להפעיל את המערכת הישראלית מרחוק על פי צרכיו ותוכניותיו שמטרתם ריסוקה של ישראל מבפנים תוך כדי גריפת הון לעצמו.
חוץ ממימון הטרור נגד עצמה, תופעה חסרת תקדים כשלעצמה בעולם כולו, המערכת של שלאף גורמת ביודעין להחלשת שלטון החוק ומניעת אמצעים מן המשטרה. המטרה הסופית—מערכת משפט מעוקרת, מערכת משטרה עלובה הקשורה במאפיות הישראליות, רשות שידור תלויה בפוליטיקאים ובניית לחצים עולמיים לחזרה לגבולות 1967 במקרה הטוב, ולגבולות 1947 במקרה הרע. כל זאת, בתקופה אסטרטגית יוצאת מן הכלל שבה יכלה ישראל לבנות לעצמה עוצמה אזורית בלתי רגילה. במקום זאת—ישראל הולכת לקראת אובדנה. העיתונות הישראלית היתה מודעת באופן כללי למעשיו של שלאף, אבל לחוסר ערנותה היה תפקיד מכריע לכך שהוא יכול היה לקדם את תוכניותיו באין מפריע. תמוהה מאוד ההתעלמות של העיתונות מספרו של עוזרד לב על מימון הטרור. אילו הייתה העיתונות שמה לב היא יכולה הייתה לעצור את ההידרדרות הנוראה בזמן. אפשר להסביר את ההתפתחויות המתארות בחיבור הזה באופנים שונים, מזוויות שונות, ואכן רוב הראיות הן נסיבתיות. אבל המכלול יוצר תמונה די מפחידה. אם תימשך המגמה המתוארת כאן ישראל תיהפך למקום שלשלאף וידידיו יהיה כיף לחיות בה במקרה הטוב, והמדינה תאבד במקרה הרע.
