דוד אלטמן: נייר עמדה בנושא עלילות הדם
בשנת 1980 נערך כנס על האנטישמיות בדורנו שנערך בלונדון שאורגן על ידי דוד אלטמן ד"ר יפה זילברשץ , השופטת הדסה בן-עיתו . לכנס הוזמנו אנשי מדע, פוליטיקאים בינלאומיים ובהם ראש ממשלת שבדיה לשעבר, נשיאת הבונדסטאג של מערב גרמניה, שר החוץ של קוסטה-ריקה ופרופסור גילברט – מחשובי החוקרים בנושאי האנטישמיות.
מובאות מהמאמר המלא:
עלילת הדם הראשונה באירופה מבוססת על עדויות: בשנת 1144 התחוללה עלילת דם בעיר נוריץ' שבמזרח אנגליה. ילד בשם וויליאם נמצא מת ביער הסמוך לעיר ועליו סימנים של מות קדושים, שלא היו מוגדרים באופן ברור.
הכומר תומס הציג עדויות אשר לטענתו הוכיחו כי היהודים הם אלה שרצחו את הילד. הוא הציג עדות של משרתת בביתו של נכבד יהודי, אשר לטענתה ראתה בבית ילד עקוד. כמו כן, ציטט תומס עדות של נוצרי אשר לטענתו פגש בקבוצה של יהודים, הנושאת גופה אל תוך היער. תומס הביא גם עדות של יהודי מומר אשר סיפר לו כי היהודים מתכנסים וקובעים איזו עיירה יהודית תהה זו שתביא את הקורבן הנוצרי, לצרכי דם הדרוש לאפיית מצות הפסח באותה שנה.
עדות זו היוותה בסיס נרחב להאשמות רבות של עלילות דם ופתחו פתח למאות עלילות דם בדורות הבאים.
בשנת 1882 בכפר טיסה אסלר שבהונגריה, הועמדו חמישה עשר יהודים לדין, עקב האשמות שלובו על ידי צירי הפרלמנט האנטישמים של הונגריה. יהודים אלה, שביניהם היה גם השופט, נעצרו בעוון רצח נערה נוצרייה בשם אסתר סולימוסי. בנו של שמש הקהילה, שכבר היה בגיר, שוכנע על ידי הכמרים לתאר את הפשע שבוצע בבית הכנסת. לטענתו, בני הקהילה – כולל אביו, החזיקו בנערה ואילו השוחט שיסף את גרונה והחזיק כלי, אשר אליו נשפכו טיפין טיפין טיפות מדמה של הנערה. כל זאת הוא ראה דרך חור המנעול, בעת התרחש האירוע. השוחט, שלמה שוורץ הסביר לבית המשפט כי ברגע שמשספים גרון, לא יכולה להיות תופעת טפטוף דם , אלא יש אז קילוח בו הדם פורץ וקולח. למרות זאת, המשיך הילד ודבק בגרסה אותה הורו לו לשנן. הסנגור – הסופר ההונגרי קרל אטווש הוכיח, שלא רק שאי אפשר היה לראות דרך חור המנעול את האירוע עליו סיפר הנער, אלא שכלל לא היה חור מנעול בדלת. בעקבות המשפט החלו מהומות אנטישמיות באזור פרשבורג ובערים אחרות והממשלה שלחה צבא כדי להגן על היהודים, כאשר ראש הממשלה קלמן טיסא הצהיר כי לא יאפשר פגיעה ביהודים החפים מפשע.
אגרת האפיפיור: בשנת 1247 יצא האפיפיור אינוקנטיוס ה-4 נגד עלילות הדם: "שמענו את שוועתם של היהודים כי כוהנים ושרים וגם אצילים ופקידים ברחבי גרמניה ממציאים אשמות מנוולות על היהודים, כדי לבוז את רכושם. אנשים אלה שכחו שדווקא ספרי הברית הישנה של היהודים הם יסודי התורה הנוצרית ובהם נאמר לא תרצח ובפסח אסור להם אפילו לגעת במת, ואתם מאשימים אשמת שווא, שהם אוכלים בחג ילד הרוג. בכל מקום בו נמצא חלל לא נודע, מאשימים את היהודים מתוך כוונה רעה. כל זה אינו אלא תואנה כדי לרדוף אותם באכזריות בלי חקירת בית דין, בלי ראיה ובלי הוצאה, תוך זלזול בזכויות שנתן בחסדו הכסא הקדוש ברומי ליהודים ונוטלים להם, שלא כדת ויושר את נכסיהם , מענים אותם ברעב, בכלא ובעינויים אחרים ודנים אותם למיתות שונות".
איגרת זו צוטטה שוב ושוב על ידי האפיפיורים ממשיכי דרכו.
תוצאת אחת מעלילות הדם 31 יהודים נכלאו בבניין שהוצת והם נשרפו חיים - בשנת 1171 הואשמו היהודים בבלואה שבצרפת, בעקבות עדות של נוצרי אשר ראה חבילה עטופה בחתיכת עור מעובדת, אשר לדעתו כיסתה על גופו של נוצרי. בעקבות עלילה זו, אפשרו השלטונות להרשיע את כל יהודי העיר ו-31 מהם נכלאו בבנין שהוצת והם נשרפו חיים.
המאמר המלא
בשנת 1980 ציינה אוניברסיטת בר-אילן חצי יובל להקמתה. בין האירועים שאורגנו על ידי האוניברסיטה, נערך כנס על האנטישמיות בדורנו. הכנס נערך בלונדון והוא אורגן על ידי ד"ר יפה זילברשץ[1], השופטת הדסה בן-עיתו[2] ודוד אלטמן[3]. לכנס הוזמנו אנשי מדע, פוליטיקאים בינלאומיים ובהם ראש ממשלת שבדיה לשעבר, נשיאת הבונדסטאג של מערב גרמניה, שר החוץ של קוסטה-ריקה[4] ופרופסור גילברט – מחשובי החוקרים בנושאי האנטישמיות.
הכנס עסק בגילויי אנטישמיות. לקראת הכנס ובעקבותיו, עוררו גורמים שונים את השאלה מה ראו המארגנים להעלות דווקא נושא האנטישמיות, שכבר ירד מזמן מסדר היום העולמי. הכנס הוכיח כי השואלים טעו בהערכתם וכי הנושא האנטישמי, לא רק שלא נעלם מסדר היום, אלא כבר אז החל צובר תאוצה. כיום אנו רואים, לא רק את סימני הנושא האנטישמי, אלא את מימדיה המפלצתיים, שהולכים וגוברים במקומות רבים בעולם.
יש להתייחס לתופעה של ההדחקה - שלא לראות בסכנה הזאת ובגילוייה, נושא אקטואלי ומחייב. הניסיון לדחוק אותו מהתודעה, נובע משלוש סיבות:
א. האמונה כי לאחר השואה, האנטישמיות נעלמה לחלוטין, הייתה התפיסה הרווחת בקרב יהדות הארץ והעולם.
ב. השואה נתפסה כאירוע ייחודי, אשר גימד את כל התופעות שקדמו לה ולכן האנטישמיות ועלילות
הדם המתמשכות, שקדמו לשואה, נמחקו מן התודעה בעקבות האירוע הטראומטי והנוראי של השואה.
ג. לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, נתפסו אירועים אלה של אנטישמיות, שואה ועלילות דם, כאפיזודות היסטוריות, שחלפו ואינן עוד, ולא כתמרור אזהרה לעתיד.
הדור שהקים את המדינה והדור אשר נולד במדינת ישראל, פיתח לעצמו פרספקטיבה אחרת. כמדינה ריבונית וסוברנית, המסוגלת להגן על עצמה, הסיסמה של "לעולם לא עוד", הייתה אקסיומטית בתודעה וכל האירועים שקדמו, לא התקבלו על דעת הציבור הישראלי – רק אירועים שהציגו אותנו כאומה היכולה להגן על עצמה.
בשנת 1973 העלתה מלחמת יום הכיפורים[5] לראשונה אצל ילידי הארץ, את התחושה כי לא לעולם חוסן. בפעם הראשונה מאז השואה, חוו מדינת ישראל והאומה היהודית כולה את התחושה כי מדינת ישראל לא בהכרח עומדת מעל לסכנות קיומה ואין לראות את קיומנו כעובדה שאינה ניתנת לערעור וכי הסכנות שלנו כיחידים וכאומה, טרם חלפו. לכן, ההלם של מלחמת יום הכיפורים לא היה רק בשל מספר האבידות הגבוה, שפגע בכל בית ובכל משפחה, אלא נבע בעיקר מהתובנה החדשה שנוצרה בחברה, שהמציאות הנוכחית בה אנו חיים, יכולה אף היא להשתנות והאיום הקיומי עלינו כעם וכיחידים – טרם חלף.
חרף זאת, החברה החדשה במדינת ישראל, שקמה במדינה המתחדשת, הייתה הרבה יותר בטוחה בעצמה ומשוחררת, והיה לה קשה להבין את האירועים שקדמו לשואה - את התובנה מה פירוש הדבר לחיות ללא מולדת תחת שלטון זר ולפעמים עוין ומה פירוש המושג להיות מיעוט מדוכא. התובנה החברתית שלנו, לא אפשרה לנו להבין את הקיום החברתי שלנו כלאום, בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל.
החברה בארצות הברית הייתה מודעת הרבה יותר לתקופת העבדות והאפליה הגזעית, גם לאחר תום מלחמת האזרחים ועד לימינו אלה, כיון ששוויון הזכויות בקרב החברה האמריקנית, מתרחש באיטיות. במשך כל השנים, נותרו מוקדים של חברה מנוצלת ולא שוויונית בחברה האמריקנית, אשר בעקבותיה קיים שימור זכר התקופה האפלה של העבדות והדיכוי על בסיס גזעני.
המהפך בחברה הישראלית – משואה לתקומה, יצר נתק בין שתי התקופות, ולכן החברה היהודית והישראלית של היום די מנותקת מזיכרונות השואה, האנטישמיות, הפרעות ועלילות הדם והיא ערה להם פחות מאשר הייתה צריכה להיות וזאת – מכיוון שדור שלם של שישה מיליון יהודים הושמדו בשואה ואילו דורות הניצולים עסקו יותר בתקומה מאשר בזיכרון השואה וכיום – גם הדור הזה הולך ונעלם.
אבל, התופעות הנוראיות של האנטישמיות ועלילות הדם, בשום פנים ואופן, אינם אירועים היסטוריים בעברינו, אלא רצף של אירועים המהווים תמרורי אזהרה חוזרים ונשנים, אשר עלינו לזכור אותם, ללמוד אותם ולהפיק מהם מסקנות - לא כדי להבין את עברינו, אלא כדי לשמור על עתידנו.
התופעות של עלילות הדם מחייבות התייחסות מערכתית כוללת, כיוון שאלה הם אירועים שליוו אותנו במשך מאות בשנים וחזרו על עצמם בחיקוי זה או אחר, מארץ לארץ ומיבשת ליבשת, והם נלמדים עד היום על ידי שונאי ישראל, הרבה יותר מאשר על ידינו. עלילת דמשק[6] אינה זכורה לרובם רובם של תלמידי ישראל, אך היא חוזרת על עצמה בספר עכשווי[7], שנכתב על ידי מוסטפא טלאס, מי שהיה שר ההגנה הסורי, כחלק מטקטיקה עכשווית של השלטון הסורי במלחמתו בישראל.
עלילת דם היא ההגדרה יהודית לתופעת הפצת שקר זדוני, המופץ על ידי שונאי יהודים ומשמש כעילה לפגיעה ביהודים וביהדות תוך מתן צידוק לפרעות, שוד, רצח וחיסול של יהודים במהלך הדורות.
לעלילת הדם יש מספר יסודות. היסוד הראשון – עלילות הדם צמחו על בסיס של שנאה דתית, של רצון להתבדל מן היהדות ולהדגיש את עובדת היותה של היהדות דת זנוחה ובזויה, אשר איבדה את בריתה עם האל ולפיכך – כל פעילות אשר תבזה אותה על עוונה הגדול מוצדקת.
היסוד השני – עלילות הדם שצמחו בשל סיבות כלכליות, מתוך רצון לזכות ברכושם של היהודים או לקבל מהם כופר נפש או לנצל את זכויותיהם ולנשל אותם מהן במקומות שונים בעולם.
היסוד השלישי – עלילות דם על רקע שנאה גזענית, שטופחה במשך השנים על ידי מוסדות דתיים.
היסוד הרביעי – עלילות דם שנבעו מקנאה ביהדות על היותה קבוצה סגורה, משכילה ובחלקה מצליחה.
היסוד החמישי – עלילות דם שנוצרו מתוך ניסיון לפגוע בנושאי תפקידים ומשרות בכירים, אשר הגיעו מקרב הציבור היהודי המשכיל לכל הצמרת הכלכלית והממשל במדינות מגוריהם.
בספרו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) "נגד אפיון[8]"[9] , מתוארת עלילת הדם שנחשבת לעלילת הדם הראשונה. לפי סיפורו של בן מתתיהו, אנטיוכוס הרביעי מוצא אסיר יווני בבית המקדש, אשר לטעתו נשבה בעת ביקורו ביהודה ונלקח לבית המקדש ופוטם במאכלים שונים, על מנת להעלותו כקרבן לפי מנהג היהודים, המצווים לאכול את בשרו ולהקריבו לאל, תוך שבועה שהם ישנאו את היוונים לנצח.
זה היה הבסיס הראשון לעלילת הדם על רקע דתי, כפי שהיא מפורסמת בספרו של יוסף בן- מתתיהו.
עלילות הדם היוו נקודת מפנה במאבק האנטישמי רב השנים נגד יהודים ויהדות. האנטישמיות, שהייתה נפוצה במקומות שונים בעולם שיכללה את כליה, על מנת לאפשר פגיעה ביהודים רבים ככל האפשר. בשלב הראשון לפעילות האנטישמית, ראו ביהודים את הורגי האל ודי היה בכך כדי לגייס חמומי מוח מקרב אוכלוסיות שונות כדי לפגוע ביהודים. אולם, לאט לאט, חששו השלטונות בכל מקום מהתפרצויות אנרכיסטיות ולא יכלו לאפשר פרעות ביהודים או במיעוטים אחרים, מחשש לערעור בטחון החברה כולה.
בעקבות כך, החלה "תעשיית" עלילות הדם. עלילת הדם אפשרה להאשים, לא יהודי ספציפי, אלא את היהדות כולה ובעקבותיה של עלילה זו, התכנית הייתה לאפשר פעילות רחבה נגד היהודים והיהדות ברחבי העולם. עלילות הדם התרחשו במקומות שונים בעולם, כאשר כל עלילה מהווה השראה לעלילה אחרת ובעקבות כך אפשרו עלילות הדם להתגולל על הפזורה היהודית ברחבי תבל.
בשנת 1149 התחוללה עלילת דם בעיר נוריץ' שבמזרח אנגליה. לפי הפרסומים, תאריך האירוע היה כנראה בשנת 1144 ובו מסופר על ילד בשם וויליאם, אשר נמצא מת ביער הסמוך לעיר ועליו סימנים של מות קדושים, שלא היו מוגדרים באופן ברור.
הכומר תומס הציג עדויות אשר לטענתו הוכיחו כי היהודים הם אלה שרצחו את הילד. הוא הציג עדות של משרתת בביתו של נכבד יהודי, אשר לטענתה ראתה בבית ילד עקוד. כמו כן, ציטט תומס עדות של נוצרי אשר לטענתו פגש בקבוצה של יהודים, הנושאת גופה אל תוך היער. תומס הביא גם עדות של יהודי מומר אשר סיפר לו כי היהודים מתכנסים וקובעים איזו עיירה יהודית תהה זו שתביא את הקורבן הנוצרי, לצרכי דם הדרוש לאפיית מצות הפסח באותה שנה.
עדות זו היוותה בסיס נרחב להאשמות רבות של עלילות דם ופתחו פתח למאות עלילות דם בדורות הבאים.
בשנת 1171 הואשמו היהודים בבלואה שבצרפת, בעקבות עדות של נוצרי אשר ראה חבילה עטופה בחתיכת עור מעובדת, אשר לדעתו כיסתה על גופו של נוצרי. בעקבות עלילה זו, אפשרו השלטונות להרשיע את כל יהודי העיר ו-31 מהם נכלאו בבנין שהוצת והם נשרפו חיים.
רבנו אפרים בן-יעקב[10] מעיר בון כותב ב"ספר הזכירה" את התיאור, המספר על שוועת היהודים הנשרפים אנשים נשים וטף, שעלו על המוקד עם שירת "עלינו לשבח" בפיהם, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו "כי תחילה היה הקול נמוך ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד 'עלינו לשבח' ותבער האש".
בשנת 1235, נרצחו בעיר פולדה שבגרמניה חמשת ילדיו של טוחן נוצרי. בעקבות רצח זה נרצחו 32 יהודים בפרעות של ההמון הזועם. הקיסר פרידריך השני[11] התערב, כינס ועדת מלומדים וביניהם יהודים מומרים וקיבל מהם חוות דעת כי אין ביהדות כל שימוש בדם נוצרי. בעקבות כך הוא הוציא מנשר הקובע כי עלילות הדם הן שקר והאחראים יענשו בחומרה.
בשנת 1247 יצא האפיפיור אינוקנטיוס ה-4 נגד עלילות הדם. אגרתו, ששוגרה לאנשי הכמורה אמרה כך: "שמענו את שוועתם של היהודים כי כוהנים ושרים וגם אצילים ופקידים ברחבי גרמניה ממציאים אשמות מנוולות על היהודים, כדי לבוז את רכושם. אנשים אלה שכחו שדווקא ספרי הברית הישנה של היהודים הם יסודי התורה הנוצרית ובהם נאמר לא תרצח ובפסח אסור להם אפילו לגעת במת, ואתם מאשימים אשמת שווא, שהם אוכלים בחג ילד הרוג. בכל מקום בו נמצא חלל לא נודע, מאשימים את היהודים מתוך כוונה רעה. כל זה אינו אלא תואנה כדי לרדוף אותם באכזריות בלי חקירת בית דין, בלי ראיה ובלי הוצאה, תוך זלזול בזכויות שנתן בחסדו הכסא הקדוש ברומי ליהודים ונוטלים להם, שלא כדת ויושר את נכסיהם , מענים אותם ברעב, בכלא ובעינויים אחרים ודנים אותם למיתות שונות. האפיפיור וקרא לאצילים ולשרים לעמוד על המשמר למען לא יופרו החוקים וקורא להם למנוע הצקה מבלי שום פשע מצידם".
איגרת זו צוטטה שוב ושוב על ידי האפיפיורים ממשיכי דרכו.
זהו אחד המסמכים החשובים במאבק נגד עלילות הדם והוא מהוה לדעתי את הבסיס לביקורת הנוקבת של היהדות לשתיקתו של פיוס ה-12 במהלך השואה.
עלילות דם היו גם במקומות אחרים בעולם. בשנת 1839 ערכו תושבי העיר משהד טבח ביהודים בעקבות עלילת דם. העיר משהד היא עיר קבורתו של האמאם השיעי עלי א-רידא. היהודים נחשבו לטמאים ונאסרה עליהם הכניסה לעיר. יש המגדירים את ראשית האפרטהייד – היינו האפליה על רקע דתי, בטענה כי היהודים טמאים, דווקא תחת השלטון המוסלמי.
בשנת 1747, שב שליט פרס, השאה נדאר ממסע כיבושים בהודו והביא עימו אוצרות רבים, כאשר הוא ממנה 17 משפחות יהודיות מהעיר כאזואין, לשמש כמנהלי האוצרות. המשפחות היהודיות הגיעו לעיר השיעית הקיצונית, אולם השאה נרצח והמשפחות, שפטרונן אבד, בנו את שכונתם מחוץ לחומות העיר, מפחד שכניהם.
בספרו "נידחי ישראל"[12], כותב יצחק בן-צבי[13] כי "ביום ה-11 למוחראם שנת 1255, שהוא יום קודש, צום ומספד למוסלמים השיעים, פנתה אישה יהודיה לרופא פרסי, שירפא את ידה מצרעת. רופא זה, מסוג רופאי האליל השכיחים בפרס עד היום, ציווה עליה להרוג כלב ולרחוץ את ידיה בדמו, ורפא לה. האישה הזמינה פרחח פרסי שיתפוס כלב ויהרגהו בביתה. לאחר זה פרץ ריב בינה לבין הפרחח המוסלמי בגלל שכר עבודתו. ל[ב]סוף רץ הפרסי, מלא חמת נקם, אל רחובות המוסלמים והכריז שהיהודים הרגו כלב ביום הצום, המקודש לזכר הקדושים בני עלי, וקראו לו בשם חוסין, וילעגו לדת המוסלמים. ההמון הקנאי, המתאסף ביום זה במסגד הידוע בשם האימאם רצ'ה (רידה), התפרץ אל רחובות היהודים ואל הבתים, הצית באש את בתי-הכנסת ורצח כשלושים ושש נפשות". (בערך 10% מהקהילה).
בעקבות הטבח אולצו היהודים להתאסלם או להיות חשופים להמשך ההרג וקיבלו את השם "ג'ידאד אל אסלאם" – "המוסלמים החדשים", והפכו למה שידוע בהיסטוריה היהודית כאנוסי משהד.
אנוסי משהד לקחו על עצמם את המטלה הקשה של ניהול חיים כפולים - מוסלמים כלפי חוץ, אך יהודים בביתם. נשות הקהילה ניצלו את חוקי האסלאם בקשר לנשים ושמשו בתפקידים רבים: בלדריות לתשמישי קדושה, ארגון תפילות הגברים במחתרת, חלוקת בשר שנשחט בשחיטה כשרה בסתר, ועוד.
הגברים בקהילה קיבלו שני שמות: שם עברי, אותו קיבלו בטקס ברית המילה שנערך בסתר, ושם מוסלמי לשימוש ביום-יום. הנשים לא נזקקו לשם נוסף כיוון שלא באו במגע ישיר עם המוסלמים. כאשר נולדו בנות, מיד נוקבו אוזניהן, ענדו להם עגילים והכריזו "בת פלוני לפלוני", וכאשר הגיע מוסלמי לבקש את ידה של בת העדה התחוור לו שהיא כבר מאורסת לאחר. עם הזמן למדו המוסלמים שבנות הקהילה מאורסות מלידתן ונמנעו נישואי תערובת.
כדי ליצור מראית עין של מוסלמים לכל דבר הורו מנהיגי הקהילה לרכוש בשר טרף באטליז המוסלמי, אך להשליכו לכלבים ולחתולים. כמו כן, הורו לפתוח את החנויות בשבת אך להעמיד בהן ילד קטן שיאמר "אבא הלך, ועוד מעט יבוא...' עד אשר היה נמאס למחכה המוסלמי, והלך לדרכו. אנשי הקהילה בנו מקוואות במרתפים סגורים ללא אמצעי חימום, שהיוו אתגר גדול לטובלים בעיתות הקור. בני הקהילה מספרים שהסכנה הגדולה ביותר הייתה בתקופת הפסח - המוסלמים שניצלו את תמימות הילדים, היו שואלים אותם אם הוריהם כבר אפו מצות. על כן נאפו המצות במרתפים, לאחר חצות, כשהילדים כבר עלו מזמן על משכבם, ועד הבוקר העלימו את שרידי הקמח. היחס המפלה לאנוסי משהד עמד להם לפעמים דווקא כיתרון: ראשי הדת המוסלמית בעיר הורו לשמור מרחק מ"ג'דיד אל אסלאם" - "המוסלמים החדשים", כך יכלו בני הקהילה להמשיך לקיים את חייהם כקבוצה בתוך הגטו היהודי ולהפריד, למשל, בין קברי בני העדה לקברי שאר תושבי העיר.לאורך השנים היו גם מספר מקרים של גברים שקצו בחיים הכפולים והחליטו להתאסלם, אולם גם אלו נחשבו אצל המוסלמים ליהודים טמאים.
בשנת 1255, נעלם ילד בלינקולן שבאנגליה , אשר גופתו התגלתה בבאר. החשד נפל על היהודים, אשר נתפסו ועונו ואחד מהם אף "הודה" בעקבות עינויים אלה, הודאה שלא הצילה את חייו ואשר בעקבותיה הועלו לגרדום 18 יהודים, כולל המודה.
בשנת 1288 שפט בית המשפט של האינקוויזיציה בעיר טרואס שבספרד 13 יהודים בעוון רצח ילד נוצרי ושימוש בדמו לצרכים דתיים והם נדונו לשריפה.
בשנת 1475, נמצאה גופת ילד נוצרי בבאר ביתו של יהודי בעיר טרנטו שבאיטליה. היהודים, שחששו כי מדובר בעלילת דם, דיווחו מיד לשלטונות אשר פתחו בחקירה ולאחר שהתקבלו עדויות שקר של נוצרים שהעידו כי שמעו קול ילד בוכה עולה מביתו של היהודי – נעצרה המשפחה היהודית ולאחר עינויים הם הודו במעשה. בעקבות כך, אולצו היהודים להמיר את דתם. מי שהסכים להמיר את דתו הוצא להורג בכריתת ראש ואילו מי שסירב מת בשריפה ובעינויים קשים. סך הכול נהרגו שלושה עשר יהודים ושאר יהודי העיר גורשו מהמקום. האפיפיור מינה חוקר מיוחד, לאחר שיהודי רומא הגישו פטיציה והחוקר פסל את ההודאות שהתקבלו בעינויים מפי היהודים. בעקבות מסקנות הוועדה, אושררה מחדש הוראתו של האפיפיור אינוקנטוס הרביעי על עלילות הדם, אך נקבע כי ההליכים בטרנטו היו תקינים וכי אין להתערב בהם.
בשנת 1491 הואשמו בספרד יהודי לה-גווארדיה ברצח ילד ובעקירת ליבו לצרכי פולחן. חרף העובדה שאף ילד לא נעדר ולא נתגלתה כל גופה, הוצאו להורג כל יהודי לה-גווארדיה. סיפור הילד מלה-גווארדיה הפך לחלק מהתרבות הספרדית במשך שנים רבות.
בשנת 1648-49, במאה ה-17, היו גזירות ת"ח ו-ת"ט. זה השם שניתן לרציחות המוני היהודים, שהתרחשו באוקראינה, אשר הייתה מסופחת באותה תקופה לפולין. אוקראינה סופחה לפולין, שהייתה ממלכה פיאודלית וחלקה את האחוזות בין אציליה, שיעשו בהן כראות עיניהם ובלבד, שישולמו המיסים הראויים לבית המלוכה. לצורך כך, נבנתה שיטה מיוחדת, אשר העניקה זכויות לחוכרים אשר אמורים היו לגבות את המיסים עבור האצילים. רבים מחוכרים אלה, שהיו למעשה גובים מטעם הממשלה, היו יהודים אשר עליהם נאסר לעסוק בעבודות אדמה. החוכרים היו השכבה שעמדה בין האצילים והמלוכה לבין האיכרים וההמון הפשוט – והם אלה שאולצו לגבות את דמי החכירה המאמירים תוך שהם מדכאים את האיכרים וההמון ובכך הפכה אוכלוסיה זו של יהודים לשנואי נפשה של שכבת האיכרים וההמון.
המלך הפולני ניסה לכפות על יחידות הצבא הקוזאקי והטטארי את הדת הנוצרית, ובעוד הקוזקים היו שייכים לכנסיה היוונית אורתודוכסית וראו ברדיפה הדתית פגיעה באורחות חייהם, סירב המלך גם לדרישותיהם לאוטונומיה שלטונית וכך החל המרד הגדול באוקראינה, כאשר בראשיתו הוא מופנה כלפי היהודים כנציגי המשטר ובהמשכו הוא הופך לאנטישמיות פשוטה ושנאה ורדיפת יהודים באשר הם יהודים, בעיקר מסיבות דתיות.
נתן הנובר,המתעד את המאורעות מתאר את הזוועות[14]:
"קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם, וכל ד' מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים בשביה, ונשים ובתולות עינו ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים."
בעקבות פרעות אלה נכפה על יהודים רבים להמיר את דתם. מנהיג המורדים היה בוגדן חמלניצקי.[15] פרעות אלה היוו בעצם פתיח לשואה שהתרחשה במאה ה-20. הלקח שאפשר ללמוד מפרעות אלה הוא, שחרף העובדה שבמשך תקופה ארוכה, נחשבה שואת יהודי אוקראינה כשואה לכל דבר ולרצח עם ולגזירות דתיות, אשר באו להזכיר את הפשע הנורא, את הטבח, את העינוי ההשפלה והאונס, והעובדה ששליש מיהודי הקהילות היהודיות בפולין ובאוקראינה הושמדו – והמדובר במספר של מאה אלף איש – הרי שבעקבות השואה, אירועים אלה כמעט ואינם נזכרים בשום ספר היסטוריה ואפילו בזיכרון האנושי הקולקטיבי הם אינם מצוינים ואינם נזכרים ואפשר לאמור זאת גם על זכרונו הקולקטיבי של העם היהודי. לקח זה חייב להילמד, כי שואה זוכרים עד לרגע בו מתרחשת שואה גדולה ממנה, המשכיח את העוול שקדם לשואה הגדולה.
גזירות ת"ח ת"ט חייבות להילמד ולהיזכר, כדי שיהיה ברור כי שואה, באשר היא שואה, אינה נעלמת ואינה נמדדת אל מול שואה גדולה או קטנה ממנה. אני סבור כי אנשי יד ושם, חייבים לרכז את נושא שואת יהודי פולין ואוקראינה בגזירות ת"ח ת"ט, כהוכחה לכך כי למרות העובדה שאין כיום עדים חיים לפרעות אלה, הזיכרון הקולקטיבי היהודי משמר את זכרן של עלילות הדם והפשעים שנעשו אז ועד ימינו אלה ולהעבירם גם לדורות הבאים.
פרעות חמלניצקי לא היוו אירוע בפני עצמו, אלא היוו חלק מרצף אירועים שהמשיכו גם לאחר חוזה השלום בין שליט אוקראינה חמלניצקי לבין הפולנים, כאשר ב-1654 כורת אותו חמלניצקי ברית עם הרוסים ויחד עימם הוא כובש שטחים באזורי ביילרוס, ליטא ופולין ושוב חוזרים מקרי הרצח, השוד והעינוי, לרדוף את יהודי מזרח אירופה.
|
מהלך הפרעות (1648–1656) | ||
|
תאריך עברי |
תאריך לועזי |
האירוע |
|
תחילת מרד הקוזאקים בהנהגת חמילניצקי | ||
|
אייר-סיוון ת"ח |
|
מפלות ראשונות לצבא פולין |
|
סיוון ת"ח |
|
מת המלך ולדיסלב הרביעי |
|
חג השבועות ת"ח |
|
תחילתהּ של בריחה מסיבית לכיוון מערב, תוך כדי חילול החג |
|
כ' בסיוון ת"ח |
10 ביוני 1648 |
גזירת נמירוב |
|
כ' בסיוון ת"ח |
24 ביוני 1648 |
גזירת טולטשין |
|
א' באב ת"ח |
20 ביולי 1648 |
תחילת המצור על פולנאה |
|
תשרי-חשוון ה'ת"ט |
אוקטובר 1648 |
המצור על למברג (לבוב) |
|
י"ז בחשוון ת"ט |
2 בנובמבר 1648 |
גזירת נרול |
|
חשוון-כסלו ת"ט |
נובמבר 1648 |
|
|
כסלו ת"ט |
|
נבחר המלך ין קזימיר |
|
אדר ת"ט |
פברואר-מרץ 1649 |
גזירה שנייה באוסטראה |
|
אב ת"ט |
17–18 באוגוסט 1649 |
|
|
תמוז ה'תי"א |
יוני 1651 |
הניצחון הפולני המכריע ליד ברסטצ’קה שבווהלין (קרב ברסטצ’קה) |
|
תשרי ה'תי"ב |
אוקטובר 1651 |
|
|
ברית בין חמילניצקי לרוסים, שפלשו לפולין הצפונית | ||
|
תמוז ה'תט"ו |
יולי 1655 |
כיבוש וילנה בידי הרוסים |
|
תשרי ה'תט"ז |
אוקטובר 1655 |
גזירת מוהליב; גזירות צ'רנייצקי |
|
אוקטובר 1656 |
גזירת לובלין | |
במאה ה־17 חדרה עלילת הדם לפולין. גם שם, בדומה לעלילות הדם במערב ומרכז אירופה, הממסד הקתולי, בניגוד להמון, לא חרג מעמדתו המסורתית ודחה אותה מכל וכל.
במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הציף את פולין ורוסיה גל של עלילות דם אשר הובילו למעשי אכזריות רבים של התעללות ורצח. הקשות שבעלילות אלו אירעו בפונזן, בזסלב, בז'יטומיר ובוליז'. בעלילת הדם בפונזן בשנת 1736 עונו והומתו ארבעה מנכבדי הקהילה. בעלילת הדם בזסלב בשנת 1747 ארבעה יהודים הוציאו את נשמתם במיתות עינויים. בעלילת הדם בז'יטומיר בשנת 1753 12 יהודים נחרכו באש, ואחר, בעודם חיים, נגזרו לנתחים. בעלילת הדם בוליז' בשנת 1823 יהודים רבים נאסרו ועונו במשך שנים בבתי סוהר.
עד לשואה היה יום כ' בסיוון (יום הרצח של קהילת נמירוב), יום הזיכרון לזכר הרוגי הגזירות וחלו עליו דיני תענית ציבור, כולל קינות ותפילות מיוחדות לאורן ביום זה, אולם לאחר השואה ולאחר שמוסדו ימי האבל לשואה ולגבורה לא נשמר יום זה יותר בזיכרון הקולקטיבי של האומה היהודית.[16]
בשנת 1840 התרחשה עלילת דמשק – אחת מעלילות הדם, המהוות ציון דרך בנושא עלילות הדם ומשליכות עד ימינו אלה את הנושא שבעלילות הדם ואת הרעיון העומד מאחורי עלילות אלה - כאשר כל עלילה מחזקת כביכול את העלילות שיבואו אחריה. כהוכחה לדמוניזציה של האומה היהודית וכהוכחה לכך שהיהודים רוצחים לצרכי פולחן וכי הדת היהודית מבוססת על פולחני אדם, אשר מהווים בסיס להאשמות יסודיות נגד האומה היהודית, לצורך בידודה והחרמתה בחברה העולמית וגם, על מנת לתת לגיטימציה לבצוע פשעים של רצח עם, של שוד והתעללות, נגד היהודים.
עלילת דמשק כללה את כל הסממנים של האשמת היהדות בפולחן קניבאלי אכזרי. בהיותה עלילה חובקת עולם היא כללה התגייסות כלל עולמית של יהודי העולם ושל כוחות נאורים, אשר השכילו להיאבק , לא רק באירוע או בסימפטום, אלא במחלה כולה והביאה להתעוררות עולמית, אשר ניקתה את היהודים מעלילות נוראות אלה – מה שלא מפריע בימינו אלה לשלטונות סוריה לחזור להאשמות אלה גם במאה העשרים. מוסטפא טלאס, שר ההגנה במשטרו של נשיא סוריה חאפז אל-אסד כותב בספרו, שם הוא חוזר על עלילת דמשק, כי יהודי דמשק רצחו את הנזיר תומסו כדי להשתמש בדמו.[17]
עלילת דמשק התרחשה בשנת 1840 בעיר דמשק, שהייתה כבושה על ידי שליט מצרים דאז מוחמד עלי. שליט זה, שהיה בן בריתם של הצרפתים אשר נלחמו נגד הבריטים והאוסטרים בשלטון העותומאני, היווה חלק מהקואליציה המצרית-צרפתית באותה תקופה. קונסול צרפת בדמשק ראטימנטו, אשר נחשב לאנטישמי מוצהר, הצביע על היהודים כחשודים בהיעלמו של נזיר צרפתי בשם תומסו, אשר נעלם יחד עם משרתו המוסלמי, בעודם תולים מודעה בשוק היהודי בדמשק, בחודש פברואר 1840. ראש ממשלת צרפת אלפרד טייר, העניק גיבוי מלא לקונסול הצרפתי וטען בפני הברון ג'יימס דה-רוטשילד, כי אין ספק שמאחר והיהודים החשוכים בימי הביניים ידועים במעשי הרצח הפולחני שלהם – מדוע יהודי דמשק החשוכים לא יעשו זאת גם בימים אלה. החשד נפל על ספר יהודי, אשר לאחר עינויים קשים הודה והעליל על שבעה מנכבדי הקהילה, שנעצרו מייד ועונו קשות וחלקם מתו תוך כדי החקירה. החשוד המרכזי חיים פרחי, מפטרוני ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שוחרר יחד עם הרב של דמשק, רבי יעקב ענתבי, אשר עבר עינויים קשים אף הוא ושוחרר מחוסר הוכחות. שישים ילדים נחטפו ועונו כדי לסחוט הודאה מהוריהם. הברון משה מונטיפיורי, יחד עם השולטן העותומאני, יצאו בקול קורא ובו איסור מוחלט להפצתן של עלילות הדם נגד היהודים. המשורר היינריך היינה, שהיה יהודי מומר יצא אף הוא נגד עלילת הדם הזאת.
ממשלת אנגליה עשתה רבות להצלת המעונים ועמדה אף היא בין אלה שנלחמו בעלילות הדם. משפחת רוטשילד, בסיוע הקונסול האוסטרי, הניחה ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה והצליחו להביא אותם לעיתונות הבינלאומית, אשר חוללה שינוי בדעת הקהל.משלחת יהודים צרפתיים, בראשות כרמייה, פעלה אצל מוחמד עלי והצליחה להביא לשחרורם של שבעת האסירים שנותרו בחיים לאחר חודשי עינויים ארוכים. מושל דמשק הוצא להורג.
אין ספק, שההתגייסות היהודית ובעקבותיה העיתונות העולמית, היא זו שהפכה את הקערה על פיה ושמה קץ לעלילה נוראה זו, אשר יועדה להכתים את האומה היהודית בעבר, בהווה ובעתיד.
בשנים 1872-1874 נפוצו עלילות דם בערים איזמיר וקונסטנטינופול וליהודים נגרם סבל רב מידי היוונים שישבו אז בערים אלה.
בשנת 1885 מונתה וועדה ברוסיה, לבדוק את אמיתות עלילות הדם וועדה זו הפריכה מכל וכל את נושא עלילות הדם.
בשנת 1882 בכפר טיסה אסלר שבהונגריה, הועמדו חמישה עשר יהודים לדין, עקב האשמות שלובו על ידי צירי הפרלמנט האנטישמים של הונגריה. יהודים אלה, שביניהם היה גם השופט, נעצרו בעוון רצח נערה נוצרייה בשם אסתר סולימוסי. בנו של שמש הקהילה, שכבר היה בגיר, שוכנע על ידי הכמרים לתאר את הפשע שבוצע בבית הכנסת. לטענתו, בני הקהילה – כולל אביו, החזיקו בנערה ואילו השוחט שיסף את גרונה והחזיק כלי, אשר אליו נשפכו טיפין טיפין טיפות מדמה של הנערה. כל זאת הוא ראה דרך חור המנעול, בעת התרחש האירוע. השוחט, שלמה שוורץ הסביר לבית המשפט כי ברגע שמשספים גרון, לא יכולה להיות תופעת טפטוף דם , אלא יש אז קילוח בו הדם פורץ וקולח. למרות זאת, המשיך הילד ודבק בגרסה אותה הורו לו לשנן. הסנגור – הסופר ההונגרי קרל אטווש הוכיח, שלא רק שאי אפשר היה לראות דרך חור המנעול את האירוע עליו סיפר הנער, אלא שכלל לא היה חור מנעול בדלת. בעקבות המשפט החלו מהומות אנטישמיות באזור פרשבורג ובערים אחרות והממשלה שלחה צבא כדי להגן על היהודים, כאשר ראש הממשלה קלמן טיסא הצהיר כי לא יאפשר פגיעה ביהודים החפים מפשע.
ימים לאחר מכן, נמשתה גופת נערה מנהר טיסה, עליה לא היו כל סימני אלימות. אמה של הנערה, בלחץ הכנסייה, סירבה לזהות את הגופה כגופת בתה הנעדרת ואילו הדייגים אשר משו את הגופה, אולצו על ידי השופט החוקר, להודות תחת עינויים כי הגופה נמסרה לידיהם על ידי היהודים אשר הלבישו אותה בבגדי הנעדרת ואילו גופה זו נגנבה מאחד מבתי החולים בעיר, לצורך השלכתה לנהר. התביעה לא יכלה להוכיח דבר על היעדרה של כל גופה מבתי החולים בעיר. בסופו של דבר, הועברה הגופה לבודפשט ושם נקבע על ידי הרופאים, כי המדובר בגופת הנעדרת, שהייתה בהריון והתאבדה בטביעה לאחר שננטשה על ידי חברה. הסנגור אטווש הביא לזיכוי כל הנאשמים ולדחיית ערעור התביעה.
על נכונותו להגן על יהודים בהתנדבות, הוא סולק ממפלגתו, איבד את מקומו בפרלמנט ונרדף על ידי העיתונות. היום הוא נחשב לגיבור לאומי. הנער – מוריץ שרף, שהעיד נגד השוחט, היגר להולנד, שם חזר ליהדות ופרסם את זיכרונותיו מהפרשה.[18]
בתחילת שנות התשעים של המאה ה-19, בעקבות גילויים אנטישמיים באי קורפו שביוון, נרקמה עלילת דם נוספת לאחר שבשנת 1891 נתגלתה גופה ערופת ראש של ילדה בשם רובינה סרדס, שהייתה בתו של החיט היהודי. הנוצרים כינו אותה מריה דה-סילה וטענו שהיא הייתה נערה נוצריה, שאומצה על ידי החיט ונרצחה לצרכים דתיים. לקראת שיאו של הפוגרום המתוכנן, התערב הבישוף של קורפו והפוגרום נבלם, אך בעקבות האווירה הנוראה , נמלטו שלשת אלפי יהודי קורפו לטרייסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים וגרמו להיחלשותה הרבה של הקהילה היהודית החשובה של קורפו.
בשנת 1899, בפולנה שבצ'כוסלובקיה, נרצחה נערה בת 19 בשם אנזקה הרוצובה. ברצח הואשם צעיר יהודי מפגר בשם ליאופולד הילזנר. מאחר והרצח בוצע סמוך לחג הפסח, שייכו אותו גם לעלילות הדם הטוענות כי יהודים משתמשים בדם נוצרים בעת הכנת המצות לפסח. המשפט לווה בטונים צורמים של אנטישמיות והסתה בעיתונות וחרף התערבותו של תומס מסריק[19], נידון הילזנר לפסק דין מוות ועונשו הומר למאסר עולם. 17 שנים לאחר מכן, בעקבות לחצים על הקיסר, שוחרר הילזנר מכלאו.
בראשית המאה ה-20, הואשם מנחם-מנדל בייליס, מקייב אוקראינה, כי רצח ילד לצרכי פולחן דתי. המשפט חידד את המחנות הריאקציונריים והליברליים. בעוד הריאקציונרים תובעים את מיצוי הדין, המחנה הליברלי והנאור, התנגד למשפט וגייס המוני מלומדים רוסיים אשר השפיעו על דעת הקהל. חרף העובדה שבייליס ישב במאסר לכל אורך אותה תקופה, הגיע חבר המושבעים למסקנה, כי בייליס זכאי והוא שוחרר.
עליית הנאצים לשלטון בגרמניה מהווה שיא במסורת עלילות הדם נגד העם היהודי. אי אפשר לראות את השואה כתלושה מרצף האירועים הנוראים שקדמו לה. השואה הוכיחה כי אם לא שמים סוף לעלילות דם, לאנטישמיות ולהשמצות – הרי שבסופו של דבר, אפשר להגיע לידי כך שתתרחש שואה, אירוע שהינו אסון במימדים שאין דומה להם; ומאידך, העולם יכול לחזות באירוע כזה ולא להניד עפעף ולא להיחלץ לעזרת הנרדפים, הנרצחים והמדוכאים.
הגרמנים תכננו את השואה בכל רמותיה. ראשית, הם יצרו דה-לגיטימציה מוחלטת של העם היהודי, האשימו את היהודים בכל תחלואי העולם והביאו לכך, שרצח יהודים לא יחשב לפשע. היהודים הואשמו בהפצת מחלות, בזנות, במעילות כספיות, בהשתלטות על הפוליטיקה העולמית, בקונספירציה עולמית להשתלטות על העולם. דמותם עוותה בקריקטורות מזוויעות ונעשה ניסיון להעניק מימד דמוני ליהודים וליהדות.
מכונת ההסברה הנאצית החייתה את נושא עלילות הדם, את השימוש היהודי בדם נוצרים כביכול לצרכי פולחן ואת המצאתם של האנטישמים הרוסים, הקרויה 'הפרוטוקולים של זקני ציון'[20] .
אחד הכלים החשובים ביותר בידיה של מכונת ההשמדה הנאצית היה העיתון 'דר שטירמר', אשר עורכו יוליוס שטרייכר היה אנטישמי ידוע והוא שהוביל את העיתון לכל אורך הדרך לפעילות אנטישמית. עד לעליית הנאצים הייתה תפוצת העיתון 23,000 עותקים בלבד. עם עליית הנאצים לשלטון, עלתה התפוצה ל-800,000 עותקים ומספר קוראיו היה עצום, הרבה יותר ממספר מנוייו. שטרייכר הפיץ בעיתונו, כי היהודים הם האחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה, לאינפלציה ולכל תחלואי החברה הגרמנית. על עמודו הראשון של העיתון, הופיעה הסיסמא Die Juden sint unser ungluck (היהודים הם אסוננו). בין תיאוריו הם תוארו כמדיחי נערות אריות לזנות, כשרצים, כזבובים, כפשפשים וכמזהמי הגזע הארי.
אני כותב בהרחבה על יוליוס שטרייכר זה, כיוון שהעולם כולו הבין כי השואה נגרמה בחלקה בשל עלילות הדם והספרות האנטישמית שנלוותה לכך, ופרסומים אלה הם שאפשרו את ביצוע הפשע הנורא הזה. ההוכחה לכך היא, כי יוליוס שטרייכר נשפט במשפטי נירנברג כפושע מלחמה. על פרסומים אלה נידון למוות והוצא להורג. אכן, אין ספק שלאחר מלחמת העולם השנייה וגילוייה המחרידים של השואה, הבין העולם באותה תקופה, כי עלילות הדם והפרסומים האנטישמיים היוו את המנוף להתרת דמם של יהודי גרמניה על ידי הנאצים ועל ידי אי מניעת פשעים אלה על ידי העולם כולו.
האווירה באותה תקופה, בעקבות פרסומים אלה, הייתה כה אנטי-יהודית עד שאפילו מדינות כמו קנדה וארצות הברית, סרבו לפתוח את שעריהן לפליטים יהודים, שנמלטו מן השואה. די לנו אם נזכיר את סיפור האניה סנט לואיס, אשר נשאה על סיפונה 936 פליטים יהודים מאירופה הבוערת. יעדם היה נמל קובה, שם סורבו הפליטים ולאחר מכן סורבו לקבל מקלט גם בארצות הברית. הסירוב היה מהדרג העליון, על ידי ראש ממשלת קובה דאז פרדריקו לארדו ברו, וגם מנשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט. האניה הוחזרה לאירופה ורוב הפליטים שהיו על סיפונה מצאו את מותם במחנות ההשמדה הנאצים.
אפילו קנדה הליברלית, נודעה באותה תקופה אפלה, כמי שסירובה לפתוח דלתה בפני הפליטים היהודים. פקיד במשרד ההגירה של ממשלתו של ויליאם ליו קינג, שנשאל על מספר הפליטים היהודים שארצו תסכים לקבל, השיב: None is too many (אפילו אף אחד זה יותר מידי).
השואה לא התרחשה בגרמניה בלבד. הנאצים קיימו את משאלתם לפיתרון הסופי[21] למגיפה היהודית, והורו להשמיד את כל היהודים, בכל מקום אליו הגיעו - כולל מדינות שלא נכבשו כלל על ידי הנאצים, כמו בולגריה והונגריה. גם יהודים ברחבי אירופה ואפריקה, היו קורבנות של מכונת ההשמדה, והעולם ראה ושתק.
צריך לזכור תמיד, כי הנאצים, אשר תכננו את הפתרון הסופי, לא החלו בתהליך של הפתרון הסופי, בטרם עשו ככל יכולתם כדי לפגוע בלגיטימיות של העם היהודי. על היהודים הופצו שמועות - שהם משתלטים על המסחר העולמי, שהם מפיצים מחלות, שהם בזויים בכל רמה אפשרית והמאבק האנטישמי ביהדות היה בכל תחום אפשרי, החל משלילת לגיטימיות של העם היהודי כעם, דרך הפצת הפרוטוקולים של זקני ציון אשר בראשיתם הופצו על ידי כומר אנטישמי רוסי בשם סרגיי נילוס, כחלק מהמאבק נגד היהודים בתקופת הצאר ברוסיה ועד לקריקטורות של העיתון האנטישמי "דר שטירמר", שיצא בחסות המפלגה הנאצית ועיוות את דמותם של היהודים בעולם. בעקבות כך החלה מדיניות החרמת היהודים, איסור כניסתם למקומות ציבוריים, ענידת הטלאי הצהוב ועד לסילוקם ממוסדות החינוך – החל באוניברסיטאות וכלה בבתי הספר ואפילו בגני הילדים.
ד"ר אמיר הר גיל, מרצה בבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה, מצטט בסרטו על זיכרונות מבית אביו את הסיפור הבא: אביו למד בגן ילדים ציבורי בגרמניה. הגננת הודיעה לילדים כי עליהם לבוא לבושים בבגדי חג למחרת, משום שהם עומדים להצטלם לתמונת מחזור. אביו של ד"ר הר גיל, הופיע כמו כל הילדים בבגדי חג והגננת שאלה אותו , "על שום מה אתה לבוש בבגדים חגיגיים?"
"אנחנו מצטלמים היום", השיב הילד.
"לא", אמרה הגננת, "לא 'אנחנו'. ילדי הגן כן – אתה לא".
"למה?" שאל הילד המופתע.
"משום שאתה יהודי ", השיבה הגננת.
בסופו של דבר, צולמה התמונה כאשר כל הילדים מתבוננים למצלמה וילד אחד עומד ופניו אל הקיר.
זהו הילד היהודי, אביו של ד"ר הר גיל. את התמונה הזאת הציג ד"ר הר גיל בפני סטודנטים במכללה האקדמית נתניה, באירועי יום השואה 2008. הגננת חייבה את הוריו של הילד לרכוש תמונה זו . מסמך מזעזע זה מסביר כיצד פעלה המערכת על מנת לשלול לגיטימיות של יהודים באשר הם, מגיל הגן ועד זקנה.
אני כותב דברים אלה וחוזר עליהם בהדגשים שונים, כיוון שעד כה, בשל גודל הזוועה של הדיכוי, של עבודות הכפייה, של מחנות הריכוז, המחלות, הרעב והרצח הברוטאלי שאין דומה להם – נעלמה הזווית התקשורתית וההסברתית שלוותה למעשים אלה ואיפשרה אותם. גודל האסון ומימדיה של השואה, לא אפשרו למתבונן מהצד להבחין בגודל הפשע של עלילות הדם ושל התעמולה השקרית והמפלצתית אשר אפשרה פשעים אלה ולא עשתה די כדי להדגיש,
כי ההסתה והשקרים שנלוו לה, הם הם שאפשרו את הפשע הגדול של ההיסטורי הקרוי 'שואה'.
עם תום המלחמה, אפשר היה לחשוב, שלאחר שיא נוראי מעין זה בהפצתן של עלילות דם, תם הפרק הנורא הזה בתולדות העולם. אבל בשנת 1946, לאחר שחרור פולין על ידי הצבא הרוסי, לכשקמה הממשלה הפולנית העצמאית, הורשו אלפי יהודים שנמלטו לברית המועצות
בזמן המלחמה לשוב למולדתם. שובם של היהודים לפולין, לווה באיבה קשה ובאנטישמיות בשל הסיבות הבאות:
א. בשל היסודות האנטישמיים שהיו מושרשים בחברה הפולנית במשך שנים רבות.
ב. מאחר ויהודים רבים נחשבו לתומכי הקומוניזם, שהיווה איום על פולין.
ג. פולנים רבים השתלטו על רכושם של היהודים, שנחשבו לקורבנות השואה, וסרבו להחזיר רכוש זה למשפחות ששבו לביתן.
ביולי 1946, שנה לאחר תום המלחמה, הופיע בעיר קילצה שבפולין, ילד בן 9 אשר נעלם מביתו למשך יומיים וטען כי הוחזק על ידי יהודים בבית הוועד היהודי של העיר. הילד העיד כי הוא ראה את היהודים רוצחים את הילדים הנוצרים לצרכי פולחן. ההמון בלוויית אנשי משטרה צבאו על בית הוועד היהודי ופתחו בפוגרום בו נרצחו למעלה מארבעים יהודים ועשרות נפצעו. עשרות אלפי יהודים נמלטו בעקבות כך לגרמניה ולמקומות שונים ברחבי אירופה.
עלילת דם זו, הייתה עלילת דם אחת יותר מדי, ביכולת ההשלמה היהודית. קיימות דעות רבות כי מנהיגי הציונות הסכימו באותה תקופה לחלוקת הארץ, מתוך ידיעה והבנה כי רק מדינת מולדת לעם היהודי, תהווה מקום מבטחים לבני העם הזה, שמזה אלפיים שנים שופכים את דמו ברחבי תבל.
סיכום
בימים אלה, שוב ניצבת ישראל בפני מתקפה של עלילות דם והשמצות פרועות מכיוונים שונים ברחבי העולם. דווקא בגלל השואה, התנתקנו מהרצף ההיסטרי של עלילות הדם וההשמצות, שהיוו רקע ובסיס לשואה הנוראה ואין לנו דרך אחרת, אלא להבין כי עלינו לעסוק בעיון רב במלחמה התקשורתית המתנהלת נגדנו – והפעם מתוך הבנה כי סכנתה של מלחמה זו אינה נופלת ואולי אף עולה, על מלחמה קונבנציונאלית כלשהי. מספרם של הנפגעים ממלחמת תדמית ותקשורת, עולה תמיד לאין ערוך, ממספר הנפגעים במלחמה עצמה. אל לנו לרגע לשכוח את העבר, בעת שאנו בונים את העתיד. כפי שמדינה מגיבה למתקפת טרור ולמתקפת טילים – חובה על מדינה להתגונן מפני מתקפת השמצות ועלילות דם ולהלחם בהם בחורמה, כפי שהיא יוצאת לכל מלחמת מגן.
האנטישמיות ועלילות הדם הן אלה אשר התירו את דמם של היהודים. לאורך כל ההיסטוריה של עשרות השנים האחרונות - לכל פעילות אנטי יהודית, קדמה שורה של אירועים אנטישמיים ועלילות דם - כדי לאפשר מדיניות אנטי יהודית ועל מנת להעניק לה לגיטימציה בקרב ציבור רחב ככל האפשר.
"האוניברסיטה לטרור", הוקמה בזמן מלחמת וייטנאם. צפון וייטנאם, אשר לחמה במעצמות – החל בצרפת וכלה בארצות הברית, נאלצה להתמודד עם מעצמה עולמית ובסופו של דבר זכתה גם לנצח שתיים מהמעצמות הגדולות. האחת – צרפת, אשר הסתלקה מדרום מזרח אסיה לאחר מפלה בדיין ביי פו, בשנת 1953 ולאחר מכן ארצות הברית הגדולה, אשר החלה את המלחמה בשם שלום כל העולם והיא נאלצה לצאת משם, כאשר דבק בה שם של כובש אכזרי ורצחני, אשר הפך למשל ולשנינה ברחבי העולם.
הצפון וייטנאמים, אשר פיתחו שיטות מלחמה מיוחדות במינן – מלחמת גרילה שלא נראתה לפני כן כדוגמתה – פיתחו במקביל גם את תעשיית ההסברה, כאשר הם מפיצים חצאי אמיתות ובדותות מעורבות זו בזו – על רצח נשים וילדים, על נשק בלתי קונבנציונאלי, על פגיעות בחפים מפשע ועל אכזריות שלא תיאמן מצד ארצות הברית. הפרסומים שראו אור בעולם, זכו בתחילה להתפרסם באירופה בעיתונות הליבראלית, בעיקר בסקנדינביה, משם הועתקו לרחבי העולם כציטוטים ממקורות אובייקטיביים. עד היום אפשר לראות ציטוטים אלה במוזיאון המלחמה בוייטנאם.
שיטות אלה נלמדות גם כיום על ידי כל ארגוני הטרור, המיישמים אותם במקומות כמו תעלות מתחת לאדמה, בשיטות הטרור ובטרור מתאבדים. כמו "מערכת פרופגנדה" משומנת, המופעלת על ידי סוכנים שתולים או על ידי אנשים תמימים, המאמינים כי האמת העירומה מוצגת בפניהם והופכים בעל כורחם ובלי ידיעתם, למשרתי הטרור העולמי.
לא בכדי, החלה מערכת משומנת זו להפיץ לאחרונה בדותות ועלילות דם נגד ישראל.
בתכניות טלוויזיה בערוצים שונים במדינות ערב, הופיעו סדרות של סרטים עלילתיים, בהם מסופר כביכול, שהציונים גונבים עיניים ומעוורים את הפלשתינאים, כדי להשתיל את העיניים בישראלים. סדרות אלה לא נראו בעולם החופשי, בגלל האבסורד שבהם, אך היו חלק ממערך השנאה בעולם הערבי.
לאחר מכן, מומן מחקר על ידי ממשלת שבדיה, אשר תוצאותיו פורסמו בספר ומאוחר יותר בעיתון אפטונבלדט, המאשים את ישראל בצורה מתוחכמת יותר באותו סוג של עלילת דם.
במקביל, וכאילו ללא קשר, מפרסמת פרופ' ננסי שפר היוז חוקרת מאוניברסיטת קליפורניה את מחקרה, הטוען כי ישראל עומדת בראש מערכת של גניבת איברים ברחבי תבל ומוצגת כראש הנחש בתחום רגיש זה. הדבר נעשה על מנת לצרוב בתודעה העולמית את דמותה של ישראל והאומה היהודית, כסוחרת באיברים, בדיוק כפי שנעשה בנושא עלילות הדם, בהם הואשמה היהדות באפיית מצות מעורבות בדם נוצרי - כדי לצרוב בתודעה את דמות היהודי, המאופיינת במעשיו האיומים.
במקביל, וכאילו ללא קשר, יוצאת היועצת של נשיא סוריה וחוזרת בפומבי על אותה האשמה מטעם ארמון הנשיאות הסורי, על גניבת אברים על ידי ישראל מאזרחים פלשתיניים.
באותה עת, יוצאת שרת האוצר הנורבגית בהכרזה כי היא מבטלת את השקעותיה של הקרן הפנסיונית הנורבגית בחברת אלביט, בשל היותה חלק מספקיות הציוד לגדר ההפרדה שהוקמה ישראל לצורך מניעת הטרור. וראו זה פלא – יום לאחר פרסומה של הגברת קריסטין האלוורסן שרת אוצר הנורבגית, ביום 4.9.09 בין השעות 1800-1830, מתפרסמת הידיעה הבאה ברשת אלג'זירה באנגלית בכל רחבי העולם על הפגנות בנעלין, כאשר ישראל מוצגת כקלגסית הלוחמת במפגינים חסרי ישע בפצצות גז, בעוד הכתבת מנסה לאלתר שיעול בלתי משכנע בעקבות מתקפת הגז הישראלית, מופיע לצידה הצלם עם מסיכת גז, כדי לשכנע שאנו נמצאים במתקפה כימית, שישראל כופה על המפגינים התמימים.
גל עלילות הדם הנוכחי,בצד היותו רצף של אירועים אנטישמיים נוראיים, חייב להיות גם אות אזעקה למדינת ישראל והעם היהודי, כי מתוכננת מתקפה גדולה ורחבה יותר ופעולות אלה אך מהוות ריכוך על דעת הקהל העולמית, על מנת שלא תצא להגן ולתמוך במדינת ישראל ובאומה היהודית. כפי שהיה ערב כל עלילת דם, אין ספק כי מי שעומדים מאחורי פעילויות אלה, מהווים כלי – לא רק על מנת לנגח את ישראל, אלא גם על מנת להכשיר את דעת הקהל בארצם וברחבי העולם, לפעילות נוספת אינטנסיבית, מסוכנת, ומשמעותית יותר. על מדינת ישראל והעולם היהודי כולו להיות לא רק ערים לכך, אלא לצאת ולהיאבק ומייד על דעת הקהל בכל מקום ובכל אתר, שכן עלילות הדם הן יותר מסנוניות ראשונות המבשרות את העבים מעל קצה האופק.
המסקנה המתבקשת מנתונים אלה, שחייבת להתקבל בכל הדרגים השונים הן של מדינת ישראל והן של האומה היהודית הינה, כי אין מקום למאבק נקודתי בהפרכה זו או אחרת של עלילת דם, אלא, יש לקיים מאבק עיקש וגדול נגד התופעה כולה, נגד הפצת עלילות הדם, השימוש בהן, לראות בנושא של פרופגנדה שקרית פשע של רצח עם – כיוון שלכל רצח עם קודמת עלילת דם ומכשירה בכך את המעשה.
על עם ישראל ומדינת ישראל להביא לכך, כי כל מי שעוסק בעלילה, השמצה ותעמולה שקרית, אשר בעקבותיה עשוי להתרחש פשע נגד ציבור או נגד האנושות – יואשם בפשע זה ולא יוכל להתעלם ממנו.
[1] פרופ' יפה זילברשץ הינה מומחית למשפט בינ"ל, שימשה גם כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
[2] שימשה כנשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב ועסקה רבות בנושא האנטישמיות. בין פרסומיה הספר "השקר מסרב
למות – מאה שנה לפרוטוקולים של זקני ציון", הוצאת דביר 2005.
[3] שימש בעבר כמנכ"ל אוניברסיטת בר-אילן וכיום מכהן כסגן נשיא בכיר וכסגן יו"ר מרכז ש. דניאל אברהם לדיאלוג
אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה.
[4] האב ניניוס, שר החוץ בממשלת קוסטה-ריקה, היה בעבר שגריר קוסטה-ריקה בישראל. היה השגריר הראשון שהעביר
את שגרירות ארצו לבירה ירושלים.
[5] בתחילת המלחמה הצליחו כוחות מצריים גדולים לחצות את תעלת סואץ ולהשתלט על רוב קו המעוזים של צה"ל ועל חלקים במערב סיני, ובמקביל, בחזית הסורית, הצליחו כוחות צבא סוריים לחדור לרמת הגולן ולסכן את עמק הירדן ועמק החולה. הייתה זו הפעם הראשונה בה נשקפה סכנה קיומית אמיתית למדינת ישראל. עד לסיום המלחמה השתלטה ישראל על שטחים נרחבים של מצרים וסוריה.
[6] עלילת דמשק התרחשה בשנת 1840, בה הואשמו היהודים ברציחתם של הנזיר תומאסו ומשרתו לצורך שימוש בדמם להכנת מצות לפסח.
[7] בשנת 1986 פרסם שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס ספר שבו הוא חוזר על עלילת דמשק, לפיה יהודי דמשק רצחו את הנזיר תומאסו כדי להשתמש בדמו.
[8] אפיון – מדקדק ופילוסוף יווני. נודע בשנאתו העזה ליהודים. נולד באואסיס הגדולה אשר במצרים בשנת 25 לפסה"נ.
[9] נגד אפיון הוא ספרו האחרון של יוסף בן מתתיהו, ספר שנכתב בתגובה לכתבים האנטישמיים של אפיון וחוגו. זהו
חיבור פולמוסי ואפולוגטי. תכליתו להוכיח את קדמות העם היהודי, ולהזים את עלילות השטנה שרווחו נגדו בעולם היווני
והרומי. בספר מבליט יוסף בן מתתיהו את שבחו של העם היהודי, מגן על זכויות יהודי התפוצות ומעמדם המשפטי,
ומדגיש את עדיפותה של תורת משה על שאר החוקות בענייני מוסר, צדק ואמונה.
[10] רבי אפרים ברבי יעקב מבונא (מבון) (ד'תתצ"ב-ד'תתקנ"ז, 1132-1197). מבעלי התוספות באשכנז. פרשן, פייטן, ופוסק. יחד עם אחיו רבי הילל, כונו "שני בני היצהר"
[11] פרידריך השני 26 בדצמבר 1194 – 13 בדצמבר 1250) היה אחד השליטים הבולטים של ימי הביניים יוצא דופן בכל אספקט ובכל קנה מידה לבני דורו. דמותו הייחודית נתונה במחלוקת הן בקרב בני דורו והן בקרב חוקרים והיסטוריונים מאז ועד היום. הוא ידוע כפטרון ותומך במדעים ובאמנות, איש אשכולות, שהצליח לשלב בין המזרח המוסלמי למערב הנוצרי.
[12] "נדחי ישראל" הוצאת משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1963.
[13] היסטוריון ומנהיג ציוני סוציאליסטי 1884-1963, כיהן כנשיא בין השנים 1952-1963
[14] נתן נטע הנובר – יון מצולה, פרק ד'
[15]בוגדן חמלניצקי - ראש צבא הקוזאקים ברוסיה הקטנה, ומארגן הפרעות ביהודים בגזרת ת"ח-ת"ט.
נולד בשנת 1595, ומת בעיר טשיגירין (טשאהרין) 16 אוגוסט 1675. פתח במלחמת שחרור של אוקראינה מעול פולין בימי הנסיך קניצפלסקי. פלינסקי, שר העיר טשיגירין, חשד בחמלניצקי כי השתתף בקשר נגד הממשלה. סוד זה גילה היהודי זכריה זאבילענקי, ויתכן כי בגלל זה שנא חמלניצקי את היהודים וביקש לאבדם. מאידך, עזר היהודי יעקב זאבילענקי (כנראה היה ממשפחת זה שהלשין עליו) לחמלניצקי, והוציאו ממאסר שנגזר עליו בפקודת קניצפלסקי.
חמלניצקי כרת ברית עם מלך הטרטרים, ועליהם הצטרפו היוונים, ויחד נועדו כולם להלחם נגד ממלכת פולין. המרידה החלה ביום ד' סיון ת"ח (1648). אנשי פולין וצבאם ברחו, והיהודים שנשארו בעריהם נהרגו נשחטו ועונו בעינויים קשים ורכושם נשדד. יותר משלוש מאות אלף יהודים נהרגו בגזרת ת"ח ות"ט, ורבים מסרו נפשם על קידוש השם.
[16] גזירות אלה מוזכרות ומהוות רקע ליצירות ספרותיות, בהן: הבלדה בת הרב של שאול טשרניחובסקי, העבד מאת בשביס זינגר, הספר קדוש השם של שלום אש .
[17] לפני 21 שנה אף קיבלה חותמת של אמיתה היסטורית, עם פרסום מחקרו של שר ההגנה הסורי, הגנרל ד"ר מוסטפא טלאס. אחרי שחיבר מדריך לצמחים וספר מתכונים מן המטבח הערבי, וגילה כי הוא כותב שירי הערצה ליפות בנשות המערב, התפנה טלאס לחקור בעלילת דמשק. שנה לאחר פרוץ מלחמת לבנון פרסם את יצירתו וקרא לה "מצת ציון".
טלאס מציג את היהודים כרוצחים שפעלו בהנחיית התלמוד, וניסו להשתיק את הפרשה בכסף. לאורך הדורות, מציין הבכיר הסורי, נהגו אמהות להזהיר את ילדיהן הרכים מפני היהודי, שיגיח מעבר לפינה, "יכניס את הילד לתוך שק, יהרוג אותו וישאב את דמו, כדי לאפות ממנו מצות לפסח".
חיבורו של טלאס חולל סערה בחוגי היהודים בעולם, שהעניקה לו יחסי ציבור נאים מכפי שמחברו שיער. נאמר כי ג' ורג' בוש האב, אז סגן-נשיא, קיבל לידיו את הספר, הביט בכריכה ומיד השליכו, באמרו "גועל נפש". על הכריכה נראה יהודי מזוקן, אוחז סכין נוטפת דם, ולידו ראש כרות של גבר.
אי אפשר לנתק את "מצת ציון" מאירועי הזמן ביום לידתו. ב-1983 היתה שרויה סוריה בעימות צבאי מול ישראל על אדמת לבנון, שממנו שוב ניגפה. ספרו של טלאס היה חלק ממערכה הסברתית שנועדה להכפיש את האויב בדרכי ביזוי. בספר קושר טלאס בין עלילת דמשק למעשיה של ישראל כלפי העם הלבנוני והפלשתיני. "מצת ציון" חולל בזמנו רעש בישראל ובחוגים יהודיים מחוצה לה.
[18] על פרשה זו כתב הסופר ארנולד צווייג רומן בשם השליחות של סמואל, שעובד למחזה בשם עלילת דם בהונגריה.
[19] מסריק היה ידיד של העם היהודי, ויצא כנגד כל תופעה של אנטישמיות במדינתו. בתקופתו התקיים שוויון זכויות מלא ליהודים, זאת על פי החלטה שקיבל כנשיא הרפובליקה הצ'כוסלובקית. הוא התפרסם בעולם היהודי במאבקו למען הנאשם הילזנר, בתקופת עלילת הדם של פולנה, ב-1899. מסריק ביקר בארץ ישראל בשנת 1927. על שמו קרויים כפר מסריק, כיכר מסריק בתל אביב וכן רחובות נוספים ברחבי הארץ.
[20] הפרוטוקולים של זקני ציון הוא המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם, שהיה גם בעל השפעה עצומה על תולדות המאה ה-20 וגורל היהודים. כתב פלסתר מזויף זה היה אחד מהספרים המרכזיים של הנאצים ושימש כצידוק למעשיהם. עד היום גורמים אנטישמים עושים בו שימוש רב במלחמתם כנגד היהודים ומדינת ישראל. הפרוטוקולים הם למעשה, זיוף של המשטרה החשאית שפעלה בשירות הצאר הרוסי, אשר עיבדה סאטירה שתיארה את מזימותיו של נפוליון השלישי, וייחסה את המזימות ליהודים. לפי הפרוטוקולים, התכנסו אבות האומה היהודית בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 לפגישה סודית, וטוו יחדיו מזימה להשתלט על אוצרות העולם ועל הנהגת עמים, בדרך מתוחכמת של השחתה מוסרית בתרבויות מפוארות, ניצול ממון לא שלהם, וחרחור מלחמות בין מדינות ידידות, תוך שימוש בבונים החופשיים כזרוע לפעולה בקרב העמים.
[21] גרמנית: Endlösung. התוכנית המקיפה של הנאצים לפתרון 'בעיית היהודים' שלהם ברציחת יהודי אירופה כולם, עד האחרון בהם. הפתרון הסופי היה פרי יוזמתו של אדולף היטלר בקיץ 1941, בלהט ההתלהבות לאור הצלחתו הגדולה ביותר ובגין הניצחון הממשמש ובא על בית-המועצות [תיאוריות אחרות במחקר מדגישות דווקא את אכזבת הגרמנים מן המפלה בברה"מ והשפעתה על התפתחות הפתרון הסופי]. הפתרון הסופי היה שיאו של תהליך ארוך של המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים, מאז שהגה היטלר לראשונה את רעיון הפתרון ל'בעיית היהודים' ב-1919 דרך נסיונות הנאצים בשנות ה-30 לכפות הגירת יהודים ועד התוכניות לגירושי המונים לאחר פרוץ המלחמה, והמעבר החד לרצח המונים עם מתקפת האיינזצגרופן [עוצבות המבצע] על יהודי ברית-המועצות ב-1941. צמיחתו של הפתרון הסופי, הן כמושג והן כתוכנית, היתה תופעה סבוכה שהושפעה מן האידיאולוגיה של היטלר ואופן שלטונו, ממהות המשטר הנאצי ומן הנסיבות המשתנות שבהן מצאו עצמם הנאצים.
[22] המקור בתורה לדין עד זומם הוא מספר דברים פרק יט: כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס, בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה--בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל. ( במשנה ובגמרא במסכת מכות פרק ראשון, נידונים בהרחבה דיני עדים זוממים.)
[23] על פי המשפט העברי, כאשר כת עדים מעידה בבית דין ונגמר הדין על פיה, (במקרה של עדות בדיני ממונות, ולחלק מהדעות - גם במקרה של עונש מלקות, ובדיני נפשות, דווקא בתנאי שטרם בוצע גזר הדין) וכת עדים אחרת ('המזימים') באה ומעידה שהכת הראשונה הייתה עמה במקום אחר בזמן האירוע שהעידו עליו (או בזמן מוקדם יותר, במרחק שאינו מאפשר להם להגיע למקום האירוע בזמן שהעידו עליו), ולכן העדות שלהם היא בוודאות עדות שקר, אזי העדים הראשונים נחשבים לעדים זוממים. בנוסף לעונש שמקבלים, העדים אף נפסלים לעדות משעת אמירת עדותם בבית הדין.
העדים נכנסים לגדר של עדים זוממים רק בסוג כזה של הכחשה ("עימנו הייתם"), ולא בכל סוג אחר של הכחשה, ההופכת אותם 'רק' לעדי שקר. אם לא כל כת העדים הוזמה, אלא רק חלקה, העדות נפסלת (אפילו אם נשארו שני עדים שלא הוזמו), אבל אין לאף אחד מהעדים דין עד זומם, עד שיוזמו כל העדים בכת. כמו כן, אם התגלו העדים כשקרנים מסיבה אחרת (הדוגמה הקלאסית לכך היא: "בא הרוג ברגליו" - האדם שעליו מעידים שנרצח בא לפנינו), אין הם נקראים זוממים אלא שקרנים בלבד, ואינם נידונים כעדים זוממים.