כל הטוען שליהודים אסור להתגורר בחבלי יהודה ושומרון חוזר על הטענה הנאצית  בסוגיית ה""Judenrein. ההתיישבות היהודית בחבלים אלה היא מוסרית במובן העמוק ביותר של המלה ועליה להישאר שם.

פרופ' יהודה בלום, שגריר ישראל, בנאומו בעצרת האו"ם, 11.6.79

 

 

Die Juden sind Unser Unglück! משפט זה של היינריך פון טרייטשקה, שהפך לסיסמת "השטירמר" וחזר והופיע בגיליונותיו, שב ועולה כמעט מדי יום ביומו מעל דפי "הארץ", כאשר את מקום היהודים תופסים ה"מתנחלים"[1]. השוואה של אופני הדמוניזציה של היהודי בגרמניה לזו של ציבור המתנחלים בארץ ישראל, מעלה קווי דמיון מובהקים בין היודופוביה של העת ההיא לאנטישמיות העצמית של הרדיקאל היהודי במקומותינו. בשני המקרים מיקוד השנאה הוא במיעוט לאומי או ציבורי; בשני המקרים מתואר מיעוט זה כאויב וכעילת כל האסונות והכשלים היורדים על כלל הציבור, בשני המקרים ההסתה היא לגירושו ואף להשמדתו. 

ואולם, בטרם נביא מדגם מייצג של דברי ההכפשה הנשמעים מפי דמויות מפתח בשמאל הישראלי, יש להקדים ולהציג את סוגיית ההתנחלות ביו”ש מהיבטה האסטרטגי הרחב.   

*

ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, שבא לידי ביטוי בתפיסת שטחים נרחבים שהיוו קרש קפיצה לניסיון הערבי "לצבוע את הים התיכון באדום" כפיי שביטא זאת עבד אל-חכים עאמר, הרמטכ"ל המצרי וסגן ראש הממשלה, העניק  לישראל מכפיל עוצמה בעל חשיבות ראשונה במעלה – גבולות בטחון. קרי: עומק אסטרטגי להֵערכות כוחות למקרה של פרוץ מעשי איבה. כך בסיני, כך בחבלי יהודה ושומרון, בעזה וברמת הגולן. אל השינוי מרחיק הלכת במצבה האסטרטגי של מדינת היהודים נוסף הגורם הערכי, הבא לידי ביטוי בשיבה אל ערש האומה העברית, חבלי  יהודה ושומרון, והשאור שבעיסה – שחרורה ואיחודה של ירושלים. אומנם מסירת סיני עד "הגרגר האחרון" לתוקפן המצרי היה מעשה איוולת מדינית חסרת תקדים בהיסטוריה (וראו הפרק "מחירה של תבוסתנות"), אולם אפילו לאחר הנסיגה מסיני היה זה שיפור רב לעומת המצב הפרדוקסאלי של גבולות 49', שאכן היו, כפי שהגדיר זאת אבא אבן, "גבולות אושוויץ", ומכאן, פיתוי קבוע ועומד להתקפה על ישראל, כפי שאכן בא הדבר לידי ביטוי ב-1967.

כינונה של "מדינה פלשתינית" בארץ ישראל המערבית על בסיס גבולות 67', אמור להשיב את ישראל לאותם "גבולות אושוויץ", אולם בהבדל יסודי אחד. הגבול שיעבור בפאתי גוש דן יהיה מסוכן שבעתיים מזה שהיה ערב מלחמת ששת הימים, זאת, משום שלא הממלכה ההאשמית  – החייבת את עצם קיומה במידה רבה לישראל – תהיה גובלת בישראל, כי אם ישות ערבית עוינת שכל תכלית קיומה הוא שחרורה של "פלסטין" מן הכובש הציוני. זאת, כפי שהדברים מופיעים שחור על גבי לבן בעצם ראשי התיבות 'אש"ף', בסמל הארגון, באמנה הפלשתינית, בתוכנית השלבים ובחוקת הפתח. לאמור: "שחרור מלא של פלסטין ועקירת הישות הציונית על מאפייניה: הפוליטית, הכלכלית, הצבאית והתרבותית"[2], וכן בהצהרות גלויות בכתב ובעל-פה של ארגון החמאס. היעד הערבי מוזן מדי יום ביומו באינדוקטרינציה אנטישמית משתלחת, הן במערכת החינוך העממי והגבוה והן בתקשורת הערבית על פלגותיה של הרשות הפלשתינית.[3]

הנה כי כן יש להתבונן בהתיישבות בחבלי יו”ש משלושה היבטים. א. האסטרטגי-צבאי; ב. המדיני ג. הערכי.

 

א. ההיבט האסטרטגי-צבאי

על מנת להציג את ההיבט האסטרטגי בקנה מידה אובייקטיבי, פטור מאותו עיוורון סלקטיבי המלווה את הדיון בישראל, שאיבד מזה כבר את עקרונותיו הרציונאליים, מן הדין לפנות לגוף מקצועי וחסר-פניות. הפעם לראש המטות המאוחדים של צבא ארה"ב.

עם קבלת ההחלטה 242 ובה הסעיף בדבר "זכותה של כל מדינה באזור לחיות בשלום, בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, חופשית מאיומים או ממעשים של שימוש בכוח" (in peace within secure and recognized boundaries free from threats or acts of force), ביקש הנשיא ג'ונסון מראש המטות המאוחדים של צבא ארה"ב בעת ההיא, הגנרל ווילר, להציג לו מפה של אותם "הגבולות הבטוחים".[4]

דרישתו של הנשיא הוגדרה כ"מינימום שטח המבטיח את הישרדותה של מדינת ישראל מבחינה צבאית בלבד." הודגש כי אין להתייחס לכל גורם אחר (דוגמת טיעונים היסטוריים או משפטיים) כי אם אל ההיבט הצבאי בלבד. הפנטגון שלח לישראל צוות מומחים מטעמו ולאחר שהצוות הגיש את המלצותיו, הוגשה לנשיא, באוקטובר 1967, מפת גבולות המינימום המוכרת מאז כ"מפת הפנטגון". המפה כוללת, נוסף על שטחה של ישראל ערב המלחמה, 7,000 קמ"ר בסיני, להגנת אילת והכניסה לים סוף, את חבלי יהודה ושומרון (אך לא את בקעת ירדן)[5] וכן את רמת הגולן בשטח הגדול ב-20% מזה הנותר בידי ישראל לאחר הנסיגה מקונייטרה. 

  

         "מפת הפנטגון" לגבולות בטוחים על בסיס החלטת 242

בהקשר למרכז הארץ מדובר אפוא בחגורת ביטחון המקיפה את אזור השפלה מגוש דן במרכז עד חיפה בצפון ואשקלון בדרום, שטח בו מרוכזים  70% בקירוב מכלל תושבי ישראל היהודים, וכן אחוז דומה של אמצעי ייצור.

עד כאן גבולות בטחון. מרכיב נוסף בערכם האסטרטגי של חבלי יו"ש הוא נושא שטחי מילוט לתושבי איזור החוף, וגוש דן בפרט. שיבה אל גבולות 67 עלולה להיות פסק דין מוות לתושבי גדרה-חדרה הנמצאים בעדיפות ראשונה על כוֶונת האמל"ח להשמדה המונית שבידי העולם הערבי ואיראן. טווח הירי של המערך הבליסטי במצרים וסוריה, החמוש בנשק כימי וביולוגי, מתוכנן מזה שנים לפגוע באזור החוף בישראל. לאחרונה נוסף על כך המאגר בן עשרות אלפי טילים שבידי החיזבאללה בדרום לבנון. האיום הגרעיני מצידה של איראן יבוא אף הוא לביטוי, זאת, לכל המאוחר בשנת 2013. ההיגיון הצבאי העומד מאחורי ההתחמשות הבליסטית והאיום הגרעיני, הוא פשוט בתכלית. ישראל היא "מטרה רכה" (אזרחית) אחת, לעומת עשרות מטרות רכות של האויב הערבי, מכאן שפגיעה אנושה בגוש דן כמוה כחורבן מדינת היהודים. 

הנה כי כן, לאור המצב המתואר לעיל, מצויים תושבי גוש דן, 2.5 מיליון נפש, במוקד האיום הקיומי. אולם למזלה של ישראל עומדים לרשותה שטחי מילוט בטווח מינימאלי של 30- 20 ק"מ משפלת החוף. גבעות השומרון בואכה אריאל הן אפוא המקלט האמור להציל את פליטי תל אביב ממוות, בין אם מנבגי גחלת, חנק בגאז סארין ו/או חרדל, או בין אם משואה גרעינית.[6]

 

ב. ההיבט המדיני

כינונה של "מדינה פלשתינית" בחבלי יו”ש, תביא – בנוסף לסיכונים הביטחוניים כפי שנדונו לעיל – למצב בו ישות ריבונית החברה באו"ם, חברה בליגה הערבית ונהנית מגיבוי גורף של הרוב המוחלט בעצרת, תדרוש את יישום החלטות האו"ם 181 בדבר גבולות החלוקה, ו- 194 בדבר שיבת הפליטים. היה זה עוד ב-1998 כאשר כינון המדינה הפלשתינית עמד על הפרק, שערפאת פנה למזכיר האו"ם ודרש לקיים דיון בשני נושאים אלו מיד עם הקמת המדינה הפלשתינית. הן במזכירות האו"ם והן בקרב רבות מחברותיה זכה ראש אש"ף לתמיכה גורפת.

הנה כי כן, ההתיישבות בחבלי יהודה ושומרון, המונה נכון להיום קרוב ל-350.000 נפש ב-240 ישובים הפרושים גיאוגרפית על רוב שטחי יו"ש היא הבלם המעשי היחיד מפני השלכת מטען חבלה אל חיקה של מדינת היהודים בדמותה של ישות טרור ריבונית.     

 

ג. ההיבט הערכי - שיבת ציון

ההיבט השלישי הינו ההיבט הערכי של שיבה אל חבלי יהודה ושומרון, ערש האומה העברית, ארץ התנ"ך, ועילת הציונות הבוחרת לשוב לארצה ולא לבקש מקלט בארגנטינה או אוגנדה, והוא המעניק ללאומיות היהודית את הזיקה אל שורשיה. זאת על הכתוב במגילת העצמאות:

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית; בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי... מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור ודור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה...

 

למותר לציין שכל מלה בהכרזת העצמאות מתייחסת אל חבלי יהודה ושומרון בהם "קם העם היהודי... בה עוצבה דמותו הרוחנית...בה חי חיי קוממיות ואליה הוא קשור בקשר היסטורי...". את האתונות מבקש שאול בהר אפרים ובארץ צוף – היא אפרת, ובארץ שעלים היא עפרה, ולא בשדרות רוטשילד. את המלוכה מוצא שאול בגלגל אשר בערבות יריחו ודוד נמשח למלכות בחברון ולא בפינת רח' שנקין. חבלי יהודה ושומרון אינם" קניין נדל"ני, עם תשואות רווח ומניות נסחרות", (יצחק רבין, אהוד ברק) כי אם ביטוי לאחיזה ערכית מוסרית של שיבת ציון שאין צודקת ממנה, המתריסה קבל עם ועולם: "ושבו בנים לגבולם".

חבלי יהודה ושומרון, ערש האומה העברית. הם צירוף של שני מרכיבים המעניקים למדינת היהודים את טעם הקיום הערכי-רוחני והפיסי. ללא הרציונל הראשון יישמט המרכיב הלאומי הניצב בבסיס הרעיון הציוני, וישראל, המרוקנת מן הקשר בין העם לארצו, תאבד את תכלית קיומה. הרציונל השני הוא זה המעניק לישראל את "מרחב החיץ הצבאי", כדברי יגאל אלון. קרי: עומק אסטרטגי מינימאלי, השומר על מרכז הארץ מפני סכנה של חורבן.

יש לא מעט אירוניה בעובדה שהיה זה דווקא הישוב הערבי בחבלי יו"ש ששמר על המקור העברי בשמות שהעניק לכפרים בהם "התנחל".

כך הכפר ענאתא בצפון ירושלים שהוא ענתות המקראית אליה משיב שלמה המלך את אביתר הכהן לאחר שזה נטל חלק במרד אדוניה: "וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן ה' אלוהים לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי"(מלכים א' פרק ב' ...כו 9).

ענתות היא עירו של ירמיהו הנביא: "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן" (פרק א' א'). היא העיר שישעיהו מתאר כאחת הערים שעל דרך נסיגתו של אשור מממלכת יהודה (וראו ישעיהו פר י' כ"ד – ל')  ענתות נזכרת בספר נחמיה " חָרִיף עֲנָתוֹת" ענתות נזכרת ברשימת הערים שחודש יישובם בימי בית שני יחד עם גָּבַע, מִכְמָשׂ וְעַיָּה... " נחמיה כ"ב - ל"ו)

בתיר היא ביתר, המערבית לבית לחם, בה שכן מטהו של בר כוכבא. העיר נזכרת פעמים רבות במקורות חז"ל.

בית חור היא בית חורון הנזכרת בספר דברי הימים א', העיר שבנתה שֶׁאֱרָה, בתו של אפרים:"וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָ"(שם א, ז כד)  

מגדלי עזריאלי. מבט מהישוב פדואל שב"מדינה הפלשתינית"

  

בספר מלכים (א, ט יז) נזכרת  בית חורון לצד גזר כישוב שבנה שלמה המלך אחרי הקמת  בית המקדש. היה זה בבית חורון בה הכריז יהושע בן נון: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" כדי להשלים את נצחונו על חמשת מלכי האמורי בטרם שקיעת החמה‏.

ביתין היא בית אל בה חולם יעקב על הסולם והמלאכים העולים ויורדים בו. בבית אל זוכה יעקב להתגלות אלוהית המשנה את שמו מיעקב לישראל, מבטיחה לו שושלת של עם ומלכים שיצאו מחלציו. בית אל היא העיר ששמואל הנביא עובר בה בשוטו בארץ לשפוט את ישראל. (ספר שמואל (א' ז' 16)

בית לחם היא מקום הולדתו של דוד ובה נמשך למלך ישראל (שמואל א', ט"ז, 4 – 13) בית לחם נזכרת בבראשית (ל"ה, ט"ז) וכן במגילת רות. (ד', י"א) היא בית לחם יהודה מספר שמואל ובית לחם אפרתה בספר מיכהף בה נקברה רחל אמנו. בבית אל התגוררה רות המואביה עם שובה לארץ.

בית ג'אלה היא גלה, ממנה עלה סנחריב למצור על ירושלים. בין היתר הייתה משכנו של  אחיתופל הגילוני (שמואל ב' ט"ו י"ב (.

ג'נין היא עין גנים, ישוב לויים בנחלת שבט יששכר. לימים הוסב שמה ל"גיני" הנזכרת בספר יהודית שסמוך אליו חנה מחנהו של הוליפרנס, כמו כן נזכרת העיר ב"מלחמת היהודים" ליוסף בן מתתיהו כעיר בצפון השומרון.

מכמס היא מכמש - יש לציין שהערבים שמרו על שמה המקורי כפי שהיא מכונה בספר עזרא:” אַנְשֵׁי מִכְמָס, מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם...(שם ב', כז). במכמש בו עמד ארמונו של שאול המלך, התגורר יהונתן המכבי, ובה חנה צבאו של סנחריב בדרכו לירושלים.

הכפר הערבי סיילון הוא שילה בה ישב שמואל הנביא בנעוריו, בו שכנו אוהל המועד וארון הקודש בימי יהושע. תקוע הערבית היא אכן תקוע, מקום הולדתו של הנביא עמוס בה שפך בכתביו אש וגפרית על ישראל עמו.

בחבלי יהודה ושומרון קבורים אבות האומה. אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה במערת המכפלה; בחברון קבורים גם רות המואביה ונכדה ישי אבי דוד; יוסף נטמן בפאתי שכם בחלקת שדה שקנה יעקב "מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית ל"ג יח-כ); יהושע נקבר בתמנת חרס המקראית הסמוכה לאריאל; בגבעת פינחס, דרומית לשכם, סמוך לאיתמר, קבורים פנחס, אלעזר ואיתמר בני אהרן הכהן. רחל נקברה "בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם"...‏

 

"שטחים פלשתינים" טיפוח הכזב

המונח "שטחים פלשתינים" שהפך מזה כבר לאקסיומה בשיח הציבורי בישראל, הוא אבסורד שנטבע כאמצעי לצורך גימודה של ישראל בגבולות 49'. זאת כשלב מקדים לשיבה אל גבולות החלוקה. מעולם לא הייתה קיימת "ישות פלשתינית" מכאן שמעולם לא הייתה תופעה של "שלטון פלשתיני" על שטחי יהודה ושומרון ולא על ירושלים. מאות בשנים היה שטחה של ארץ ישראל נתון תחת שלטון עות'מאני, ומאז 1917 תחת שלטון המנדט הבריטי, שבהצהרת בלפור הכריז על מחויבותו ליסודו של בית לאומי לעם היהודי. בשנת 1922 מסר צ'רצ'יל, בתפקידו כשר המושבות, את ארץ ישראל המזרחית לבני בריתו ההאשמים מחיג'אז שבחצי האי ערב - פרס על הסיוע שהגישו לבריטניה במלחמתה נגד טורקיה – וכך קמה והייתה, יש מאין, ממלכת ירדן, ישות קולוניאליסטית מלאכותית הנעדרת כל מאפיין של לאום. 

בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה החלטה באו"ם על חלוקה נוספת של מה שנותר מן הבית הלאומי המובטח לעם היהודי בא"י המערבית. אף כי הגדם שנותר לא היה כי אם קריקטורה גיאוגרפית, קיבלו היהודים את הדין ויצאו לרקוד ברחובות. הערבים לעומתם, לא זו בלבד שסירבו לקבל את החלטת החלוקה אלא פתחו, כמנהגם, בגל פרעות מקיף. פרעות ערביי ארץ ישראל הפכו למחרת יום היווסדה של מדינת ישראל למלחמה כוללת בה קמו חמש מדינות ערב להשמיד את האוד המוצל מאש השואה ולסיים את מלאכתו של היטלר, בעל בריתם מאמש. לאחר התבוסה הערבית, ולאחר שישראל סיפחה שטחים אותם שחררה במלחמת העצמאות, עדיין נותרו מחציתה של ירושלים וכן חבלי יו"ש תחת הכיבוש הירדני. הכובש הערבי דאג להשמיד כל זכר לנוכחות יהודית בשטחים שנפלו בידו, בין אם היו אלה ישובים יהודים ביו"ש דוגמת חברון וגוש עציון, ובין אם הרובע היהודי בעיר העתיקה.

יצוין שהכיבוש הירדני לא זכה להסכמה בינלאומית, ורק בריטניה ופקיסטן העניקו לו הכרה. לעומת זאת, השטחים שישראל סיפחה במלחמת השחרור הוכרו כלגיטימיים. זאת, בזכות העובדה שנפלו לידיה במלחמת מגן.

במלחמת ששת הימים, לאחר כשלון נוסף בניסיון הכחדתה של ישראל מצד אויביה, שחררה מדינת היהודים את ירושלים, את חבלי יו"ש – ערש האומה העברית, את רמת הגולן ואת חבל עזה. לכאורה, עמד לה הטיעון של מלחמת מגן במהלכה ספחה שטחים מן התוקפן וכך הגדירה את מה שמכונה גבולות 49', על בסיס אותו העיקרון הייתה זו זכותה המלאה לספח את השטחים שנפלו בידיה ב-1967. ואולם  עתה, בשנות הששים של המאה הקודמת המערך הפוליטי היה שונה בעיקרו מזה ששרר בשלהי שנות הארבעים. עידן המלחמה הקרה והתייצבותה של ברית המועצות ובעלי בריתה לצד אויבי ישראל, וכן העלייה החדה בכוחו של העולם המוסלמי באו"ם, די היה בהם על מנת לגרום לקהילה הבינלאומית להתייצב מול דרישותיה של ישראל. מכאן שסיפוח ירושלים ורמת הגולן לא זכו להכרת הבינלאומית. הנה כי כן, חבלי יהודה ושומרון לא סופחו למדינת ישראל, אך לעומת זאת החל תהליך מקיף של התנחלות יהודית בחבלים אלו. התהליך זכה במהרה לגינוי בינלאומי, ועצם הביטוי "התנחלות", העוטה נופך מקראי, הפך במהרה לשיקוץ בפי חלק ניכר של הציבור בישראל.  

 

אמנת ז'נבה הרביעית – "אירוניה על סף האבסורד"

הטיעון העקרוני של מתנגדי ההתנחלות מתמקד בטענה לפיה ההתיישבות "בשטחים כבושים" הינה הפרה בעליל של אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949, וביתר דיוק של סעיף 49, באמנה הקובע כי: "המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית שלה לשטח כבוש על ידה."[7]

הדיון שנערך ב-1949בוועידת ז'נבה הושפע במידה מכרעת מזוועות הכיבוש הגרמני וגירוש אוכלוסיות במלחמה. בפני הוועידה בז'נבה היה מונח המסמך של ועידת הצלב האדום בשטוקהולם מאוגוסט 1948. ואכן ניסוח האמנה דומה ברוב המקרים לנוסח של ועידת הצלב האדום. למותר לציין שבמוקד הסעיף המציין את "גירושי האוכלוסייה לשטחים כבושים" הכוונה בראש וראשונה לגירוש יהודי גרמניה אל מחנות הריכוז בפולין, ושל יהודי השטחים הכבושים – הונגריה, הולנד או צרפת – לאושוויץ.[8]

ואולם המצב בישראל הוא היפוכו הסימטרי של סעיף האמנה. לא זו בלבד שממשלת ישראל לא גרשה את אוכלוסייתה  מתחומי הקו הירוק אל מחנות ריכוז בחבלי יהודה שומרון ועזה, אלא שהייתה זו תנועה ספונטנית של ציבור יהודי – למרבה האירוניה לעיתים אף תוך התנגדות של ממשלת ישראל – אל אדמת אבות האומה, שהייתה זמן קצר קודם לכן קרש  קפיצה בידי האויב בניסיונו החוזר ושב להחריב את מדינת היהודים. ואם כבר מבקשים אחר השוואה היסטורית תקפה למציאות ניתן להביא את הדוגמה של פולין אשר מיליונים מאזרחיה התיישבו בשטחי פומרניה ושלזיה, שטחי גרמניה בעבר שנקרעו ממנה לאחר מלחמת העולם השנייה ונמסרו למדינה המותקפת, מהלך שזכה לאישור המשפט הבינלאומי ולהתחייבותה של גרמניה לפולין שלא לדרוש לעולם את השבת אותם השטחים או את שובם של 10 מיליוני הפליטים הגרמנים שגורשו מהם ללא כל פיצוי.  

מכאן שכל ניסיון לגזור גזירה שווה בין מסכת הגירושים בשואה להתנחלות הציבור היהודי במולדתו, בה זכה במלחמת מגן, איננה רק סילוף מושחת של המשפט הבינלאומי אלא אופן מגונה של הכחשת השואה. ואכן מיטב המומחים למשפט הבינלאומי ציינו זאת. ביניהם יוג'ין רוסטוב, תת שר החוץ בימי הנשיא לינדון ג'ונסון והמנסח של החלטת 242, מי שתמך נחרצות בתביעתה של ישראל לסיפוח יהודה ושומרון.

היה זה סטפן שוובל (Schwebel), נשיא בית המשפט הבינלאומי בהאג (בשנים 1997- 2000), שקבע בנושא הישראלי: "מדינה הפועלת מכוח זכותה החוקית של הגנה מפני תוקף רשאית לספח שטח זר כל זמן שהסיפוח הכרחי להגנתה העצמית". מכאן...

(ש)בין ישראל המתגוננת ב1948 וב-1967 לבין שכניה הערבים התוקפים אותה בשתי שנים אלו, לישראל עדיפות בתביעתה לסיפוח שטחים אלו הקרויים פלסטיין, כולל ירושלים כולה.[9]  

היה זה ג'וליוס סטון (1985–1907 Stone), מן הבולטים בתחום המשפט הבינלאומי במחצית השנייה של המאה הקודמת, שהגדיר את ניסיון החלת אמנת ז'נבה הרביעית על המקרה הישראלי כ"אירוניה על סף האבסורד":

 

תהיה זו אירוניה על סף האבסורד (an irony bordering on the absurd)  לטעון שהסעיף 49 (6) הנועד למנוע חזרה על מדיניות של השמדת עם בנוסח הנאצי של "יודנריין" בשטחי גרמניה, ניתן להחילו על מנת להביא למצב של יודנריין בחבלי יהודה ושומרון, ואף לדרוש ממשלת ישראל לפעול בכוח נגד אזרחיה... השכל הישר וההקשר ההיסטורי פוסלים על הסף קריאה כזאת של סעיף 49 (6) של האמנה.[10]   

 

סטון מפרט את זכותה של ישראל לריבונות בחבלי יו"ש על בסיס עיקרון הצדק  בסדרה של נימוקים המעוגנים במשפט הבינלאומי, ביניהם: א. השטח מעולם לא היה בריבונותה של ירדן. ב. ישראל זכתה בשטחים אלו במלחמת מגן.[11]

עם זאת יש לזכור שעשיית פלסתר מאמנת ז'נבה הרביעית ופרשנותה המעוותת והמושחתת מוסרית מצד ארגוני השמאל הישראלים דוגמת “שלום עכשיו” או “בצלם”, דרושה להם לא רק על מנת להביא לחורבן ההתנחלויות. מטרתם מרחיקה לכת. הכוונה להציג את ישראל כמבצעת פשעים בנוסח הנאצי, זאת, על אף העובדה שהפירוש הוא עיוות רציונאלי. האומנם אין ליהודי הזכות לשבת בחברון, היא  עיר האבות, בירתו של דוד המלך ואחת מארבע ערי הקודש בארץ ישראל שקהילתה הושמדה בפרעות תרצ"ט, ופעם נוספת בשנת 1936? וכל סימן לקיומה נמחק לאחר 1948 כשזו נפלה בידי הלגיון הערבי? 

 

 המתנחל – נתיב השנאה העצמית

"פטפוט קופים אנטישמי אווילי, הצדקת הדין של הצוררים על ישראל, שינאת ישראל, הוצאת דיבה, מלשינות...[12]

 

מול מגמה זו – שבחרתי לכנותה "איווי המוות הישראלי", וראו ספרי תחת כותרת זו[13] –

מתייצב צבור המתנחלים, אכן תופעה יוצאת דופן של מיעוט המהווה פחות 6% מכלל  ישראל, המגן בגופו על מרכז הארץ,  נכון להעניק לה מקלט בשעת פורענות ומנחיל לה את טעם המולדת האבודה. סביר היה להניח אפוא שיחסו של הציבור הכללי אל המתנחל תהיה הערכת מפעלו, עידודו וראייתו כחלוץ ההולך לפני המחנה, לכל לפחות כפי שרובו של היישוב התייחס בזמנו אל התנועה הקיבוצית שנשאה בשעתו את הסיסמא שטבע יצחק טבנקין "גבול הארץ הוא גבול המחרשה."  

אולם קורה ההפך המוחלט. מעולם לא היה בתולדות השנאה העצמית היהודית – קל וחומר בתולדותיה הקצרים של מדינת ישראל – פרץ שטנה גדול יותר מזה של השמאלן הישראלי ל"מתנחבלים" שמעבר לקו הירוק.  

בחינה הרפש המילולי הנפלט מפי "מחנה השלום" הישראלי בדה-הומניזציה שהוא עורך למתנחלי יו"ש זהה בעיקרו לשנאת המופס"ים לציונים וראו לעיל. כאז כן עתה, המלל הקודח מעיד על ההיבט הפתולוגי, ואולם מעבר לסגנון הקללות (וראו בהמשך) ההבדל הוא רב. הכנופיה הקומוניסטית לא זו בלבד שהייתה מיעוט בטל בשישים המצטט כמי שקפאו השד את פקודות הקומינטרן במוסקבה, אלא שהייתה שנואה על היישוב שידע להשיב לה מנה אחת אפיים, גירש אותה מן הארץ, שלל ממנה פת לחם, השליך את חבריה ממקומות העבודה ואף פגע בהם פיסית. היה זה ברל כצנלסון שתיאר חבורה זו ללא כפפות משי ( וראו דבריו בפרק המבוא). וכאן טמון ההבדל הגדול ביניהם לבין “שלום עכשיו”, “בצלם”, "נשות ווטש", "גוש שלום", "זוכרות" ושכמותם.

שנאת ההתנחלות היא פרדיגמה של השמאל הרדיקאלי בישראל על פי האסכולה הקומוניסטית-נאצית התולה ב"אויב מבפנים" את כל חוליי החברה, ובקנה מידה רחב יותר, מחילה אותם על כלל האנושות. בהיבט הקומוניסטי היה זה הקפיטליסט האמריקני – האויב הגדול של מעמד העמלים, התגלמות הרשע על כל מרכיביו החל ברדיפת בצע והתעמרות בפועל וכלה באימפריאליזם המיליטריסטי המוריד על ראש של האנושות הדוויה את כל המלחמות

במקרה הנאצי היה זה היהודי, והיהודי הקומוניסט בפרט. הוא...

 

הבוגד התוקע סכין בגב האומה בשעותיה הקשות... הוא רודף בצע המתעשר על חשבון סביבתו... הוא ספסר הנדל"ן, הוא המוצץ את דם בני הארץ... מכאן שיש לגרשו ולהטרידו מן העולם כשם שנלחמים במחלה מדבקת.

 

מובאות ספורות אלו מתוך חיבורו של אלפרד רוזנברג[14] משמשות – מדעת או שלא מדעת – את תעמולת השנאה של השמאלן המצוי במקומותינו.

כיוון שכך, המלחמה בקפיטליסט וביהודי (והשניים הלוא ברוב המקרים חד-הם) היא מצווה מוסרית עליונה למען אידיאל הצדק ויהיה זה הצדק המתואר מעל דפי ה"פרבדה" או בגיליונות דר-שטירמר.

עקרונות תעמולת השנאה העצמית היהודית לקוחים מן המתודולוגיה שפיתח גבלס, מי שלמד היטב את שיטת האינדוקטרינציה הסובייטית מבית מדרשו של ז'דנוב. גבלס היטיב להגדיר את המרכיב המרכזי בשטיפת המוח של התעמולה: "גם שיטת התעמולה היעילה  ביותר לא תצליח ללא שמירה על כלל בסיסי אחד – היא צריכה לדבוק במעט נושאים ולחזור עליהם שוב ושוב." כתב, מכאן כלל היסוד: "רק אם תחזור שוב ושוב על השקר הגדול סופו של הציבור להאמין בו."

הדבקוּת בכלל זה של גבלס באה לביטוי במנגנון התעמולה של "“שלום עכשיו”". עוד בראשית שנות השמונים הוציא הארגון חוברת צנומה תחת הכותרת: "כל מה שרצית לדעת על איכלוס הגדה". החוברת מתארת את "חזון האימים" הצפוי לישראל אם וכאשר יתגוררו "מאה אלף יהודים בגדה - מה הן ההשלכות?" מסר ה-Judenrein מאסכולת “שלום עכשיו” המוגש בששה סעיפים שלהלן  קובע נחרצות שעל יהודים אסור לשבת ב"גדה" המערבית שכן:

 

1. מאה אלף יהודים בגדה הם סתימת הגולל על האפשרות להגיע אי פעם להסכם מדיני כלשהו עם העולם הערבי.

2. מאה אלף יהודים יביאו להשחתתה המוחלטת של החברה הישראלית.

3. מאה אלף יהודים בגדה הם התעלמות עיוורת מנוכחותם של שבע מאות אלף ערבים היושבים שם.

4. מאה אלף יהודים יגרמו לחנק כלכלי, פוליטי ופסיכולוגי של אוכלוסיה זו.

5. המסקנה: סיפוח הגדה הוא חזון אימים אשר הולך ומתגבש לנגד עיננו. בעוד חמש, אולי שלוש שנים יתגוררו בגדה כמאה אלף יהודים. 

6. את חזון האימים הזה חייבים לעצור.

 

גם מי שאיננו בקי בחקר האנטישמיות יבחין על נקלה בתכנים של הידופוביה הקלאסית. ששת הכללים – כמעט מלה במלה – היו הסיסמאות של "המאות השחורות" ברוסיה הצארית. הם שגדשו את העיתונות הנאצית, ולא יקשה למצוא אותם ב"מיין קמפף", ועיקר העיקרים: זהו תוכן ההצהרות של הפ.ק.פ. בעידן הישוב החוזרות ומנאצות את עלייתם לקרקע של הקיבוצים והמושבים.  

הנה כי כן, היהודים בעצם קיומם הפיסי, בעצם ישיבתם, "יביאו להשחתתה המוחלטת של החברה..." – "הישראלית", במקרה של האנטישמים של “שלום עכשיו”, הרוסית, הפולנית ו הגרמנית של האנטישמים הקלאסיים. המסר לפיו אדם יהודי הבונה בית, נוטע עץ ומגדל את ילדיו במולדתו "יביא להשחתה מוחלטת של החברה..." הוא מן הסתם גזענות בוטה שכמותה לא תעלה על הדעת בשום חברה מתוקנת במערב. על דברים חמורים פחות נתנו אנטישמים את הדין בצרפת, בריטניה,  גרמניה ובארה"ב. כך הסיסמה האנטישמית הקלאסית בדבר  החנק הכלכלי שהיהודים מביאים על סביבתם: "מאה אלף יהודים יגרמו לחנק כלכלי, פוליטי ופסיכולוגי של אוכלוסיה זו."

למותר לציין שהאנטישמיות היא כזב ההופך את הקערה על פיה. על תפקידם המכריע של היהודים כמאיץ רב עוצמה בפריחה הכלכלית של מקומות יישובם דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור. כך היה בארץ ישראל מאז תחילת ההתיישבות הציונית, וערביי ישראל נהנים מרמת חיים שאינה אלא חזון אחרית הימים בעריצויות המוסלמיות המקיפות את מדינת היהודים. ישראל היא זו שחילצה את ערביי יו”ש מעוני מחפיר שכפה עליהם המלך חוסיין; ההתנחלות ביהודה ושומרון סיפקה ומספקת עשרות אלפי מקומות עבודה לערביי הסביבה. כיוון שהתוצר לנפש בישראל גבוה פי 10 (!) ומעלה מזה של מדינות ערב המקיפות את ישראל, הרי שהכנסתו החודשית של גנן ערבי בישוב בשומרון שוות ערך להכנסה שנתית של בני משפחתו בירדן, או בני עמו במצרים וסוריה.

אולם לא הדמגוגיה של “שלום עכשיו” היא החשובה לענייננו, כי אם הסטיגמה הגזענית המודבקת על מצחו של ציבור שלם רק משום שהעתיק את ביתו בקילומטרים ספורים מפתח תקווה לאלקנה, מכפר סבא לאלפי מנשה.

 

כזב ההכפשה

לנוכח הדיון הציבורי בנושא המצוקה החברתית של תושבי ישראל וההפגנות ברחבי הארץ, יצא "שלום עכשיו" בהצהרה לפיה האסון הכלכלי היורד על מעמד הביניים בישראל מקורו בהזרמת "מיליארדים להתנחלויות". בדו"ח שהכין הארגון, המבוסס על תקציב המדינה לשנת 2011, נקבע שעלות ההתנחלויות לשנה זו היה 2 מיליארד ₪.  שני הסכומים הגבוהים ביותר, המהווים יחדיו למעלה ממיליארד ₪ כוללים 790 מיליון ₪ להקמת הגדר וכן 240 מיליון ₪ למימון ה"התנתקות". 

הגדר הוקמה להגנה בראש וראשונה על אזרחי ישראל בגבולות הקו הירוק. זאת בעקבות שורה ארוכה של פעולות חבלה בהן מצאו את מותם 1560 ישראלים ואין לה כל זיקה להתיישבות ביו"ש, שהרי חלק מן הישובים נמצאים ממזרח לגדר.

הטענה שמימון ההתנתקות, קרי: פיצוי לקורבנות הגירוש, היא "השקעה בשטחים" כמוה כטענה שגזל רכושו של אדם והשבתו לאחר פנייתו לערכאות, הוא "השקעה"...   

סכומים נוספים המוזכרים בדו"ח הם בין היתר "השקעות בפיתוח אגן העיר העתיקה בירושלים", "אבטחת מתנחלים בשכונות מזרח ירושלים". הגדרת ירושלים בירת ישראל כ"שטחים" היא עברה על החוק, ובכל מדינה מתוקנת היה ארגון המכריז על שטח המדינה – קל וחומר בירת הארץ – כישות זרה, נותן את הדין על פי חוק הקובע כי "מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם."[15]

דוגמא לנוכלות לשמה הוא הנתון לפיו עלות הפיתוח של  500 יחידות דיור בהר חומה הייתה 114 מיליון ₪. סכום זה היווה השקעה, ועם המכירות של יחידות הדיור לציבור חזר כולו לקופת המדינה בתוספת רווח ניכר. 

מניפולציה גסה זו בנתונים נסמכת על עיקרון הכזב האנטישמי הקלאסי, לפיו אחת היא במה תכתים את היהודים, האשם ידבק בהם תמיד.

קשה בהקשר זה שלא להיזכר בסוגיית חובות הקיבוצים שהגיעו בשנת 1985 ל-27 מיליארד ₪ ואיימו למוטט את התנועה הקיבוצית כולה. בשלב זה נרתמה  המדינה להציל את הקיבוץ על ידי מחיקת חובותיו. ואכן, חובות בסך 18.4 מיליארד ₪, בעלות של 70 מיליון ₪ לקיבוץ, נמחקו.

המבנה הסוציו-אקונומי בישובי יו"ש אינו מייצר חובות, עם זאת למותר לציין את המהומה שהייתה קמה אילו אף אחוז שולי מסכום זה היה מוזרם על ידי האוצר והבנקים לאותם "סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים..." (כדברי עמוס עוז, וראו בהמשך). 

 

הרשע ההתנחלותי - אקסיומה  שאינה זקוקה להוכחה

תהליך הדמוניזציה של המתנחל מבוססת אפוא על חזרה על מערכת שקרים, עד השלב בו האקסיומה היא של המתנחל כשורש הרשע, פושע מועד ומכאן שאין כל צורך לעשות שימוש בטיעונים רציונאליים. דוגמא אופיינית לכך – אחת מאין ספור – שולית לכאורה אך אופיינית להעדר כל צורך בבחינת נתונים או בניתוח רציונאלי תימצא במקרה שלהלן ברשימה של פרופ' זהר שביט, המלמדת בחוג למחקרי תרבות באוניברסיטת תל אביב. בימים אלו (סתיו 2011) בהם במרכז השיח הציבורי עומדת שאלת יוקר המחיה בישראל, ובעיקר העלות הגבוהה של דירות לזוגות צעירים, מבקשת הגב' הנ"ל להוכיח שהמחירים בהתנחלויות זולים להפליא, זאת בשל ההטבות המפליגות המחולקות למתנחלים.    

ב"הארץ" מן ה-3.8.011 כתבה שביט שברחוב האשל שבאלון שבות נמכרה דירת 3.5 חדרים שנבנתה ב-1972 ב-300 אלף שקל בלבד, ואילו באלקנה נמכרה דירה צמודת קרקע בת 4 חדרים ב-480 אלף שקל. בריאיון רדיו שהואילה להעניק באותו יום הסיקה את המסקנה המתבקשת וגם נתנה לה כסות מטפורית כיאה למרצה במחלקה לתרבות באוניברסיטת תל אביב: "המתנחלים, ורק המתנחלים (אותם היא מכנה "קוזקים") החוששים שמא יתברר (כי טובות ההנאה שלהם) נגזלו מיתר אזרחי המדינה, יכולים לא רק לטוס אלא גם לקנות את המטוס ואפילו את האי". 

עד כאן החוקרת. הרשימה לכדה את עינו של יו"ר מועצת יו”ש דני דיין. בדיקה בסיסית שערך העלתה שבאלון שבות אין כלל רח' אשל, וכי הכוונה לדירה בעכו, ואילו הדירה צמודת קרקע באלקנה נמצאת דווקא בבית שאן...[16]

אין זה משנה כלל אם שביט טעתה בנתונים שהביאה בתום לב, או שמא עיוותה אותם מתוך זדון לשמו. שהרי המדובר, כאמור, בקוזקים הגוזלים את כספי הציבור, מי שרדיפת הבצע מובנית בקרבם, מכאן שבחינת הנושא לאשורו אינה כי אם טרחת שווא.

מכאן הקלות, הנונשלנטית משהו, של זיהוי המתנחל עם הרשע, עד כי שני הביטויים הפכו משכב למלים נרדפות בפיו של הרדיקאל השמאלני. כך נעמי חזן – לשעבר ח"כ מטעם מר"צ. זו בחרה להציג את השקפת עולמה בסוגיית המתנחלים דווקא בכנס "הפדרציה ליהדות הומניסטית": (עוד מילת קוד מן הלשון האורווליאנית): "רק אם נצליח להיפטר מן הרעה האיומה הזאת, מהשתלטות השד השחור על חיינו, נוכל לטפח במדינה את כל הטוב".

 כך יכול יוסי שריד, כיוון שטבע את המושג: "מארת ההתנחלות" לתלות ב"מארה" זו את כל חולייה של מדינת היהודים כפי שהוא אכן עושה בכתבי הפשקווילים שהאיש רואה לפרסם ב"הארץ". ספק אם שריד ער לעובדה שהוא חוזר על הביטוי הלטיני "מארת היהדות" "Morbus Judaicus" – סיסמת היודופוביה מאז ימי הביניים, שנישאה בעידן המודרני בפי אחד מן הבזויים שבקרב יהודים שונאי עצמם, הלוא הוא ארתור טרביטש[17].

ביטוי נוסף שאינו מש משפתי אותו "אידיוט מועיל" כפי שכונה בפי אלי וויזל, הואLebensraum  "מרחב מחיה", שהנאצים ביקשו לעצמם במזרח אירופה, ושהוא – וכי כיצד אפשר אחרת? –  "השטחים הכבושים".

זהו אותו שריד המטיף יום יום לגירוש בני עמו בשם "ההומניזם וערכי המוסר" כלשונו, אבל ממהר להפוך את עורו כאשר המדובר באויב: 

 
מול גרושם והגליתם של הערבים...טרנספר...עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: "זה רעיון בלתי אפשרי, מפני שאנחנו לא ניתן לכם. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים, אפילו אם נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא.

 

עתה, כיוון שהשקר הגדול הוגש בנוסח "מארת ההתנחלות" או "מורסה", זוועה" וכו', הגיעה העת לפירוט האקסיומה על מנת לבנות את ה-case –  קרי: לתפור את התיק.

מי שביקש לרדת אל שורשי הרשע השטני הטמון בדמותו של המתנחל הוא עמוס עוז. עוז, המככב בצמרת הספרות העברית ומשמש מצפון של אנשי רוח במדינת היהודים, ומי שבחן את סוגיית המתנחלים לעומקה בסדרה של פגישות עמם בעופרה ובתקוע, וגם סיכם את שלמד בחיבורו: "פה ושם בארץ ישראל"[18].

כיוון שהעמיק דעת כך הוא מתאר אותם:

... כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף...[19]

 

למקרא הדברים אין מנוס מלעיין במובאות של אנטישמים נודעים לשמצה ולהשוותם לפורנוגרפיה הלשונית של הסופר העברי בארץ ישראל. לא נלך אפוא בקטנות ונפנה הישֶר לגדול שונאי היהודים בהיסטוריה, היטלר. הנה מבחר מובאות בנושא מ"מיין קמפף": 

"בכלכלה חותר (היהודי) תחת המדינה, עד השלב בו המיזם הציבורי פושט רגל, נגזל מן המדינה ועובר לרשותו של ההון היהודי." (רעיון שהיטלר מעתיק ממורהו לשנאת היהודים, קרל מרקס).

 

היהודים היו מאז ומתמיד בעלי תכונות של גזע נפרד אך לא מעולם לא אומה של דת... היהודי נעדר אידיאליזם  בכל צורה, מכאן שאמונה דתית זרה לו כליל."... ... היהודי עושה שימוש בכל אמצעי על מנת לחתור תחת יסודות התבונה… אם ניקח בחשבון את חטאי היהודים כלפי ההמון במהלך מאות בשנים, אם נזכור כיצד התעמר בו ומצץ שוב ושוב את דמו -  ומנגד, כיצד אט אט למד ההמון לשנוא את היהודי ולראות בקיומו עונש משמיים, רק אז נבין מה קשה לו ליהודי לחיות בעודו מוקף באותה שנאה.

 

ואכן בכל השוואה בין אדולף לעמוס בתחרות על כתר ההכפשה, יוצא הראשון וידו על תחתונה. לעומת פרץ האשפה המילולית של הסופר העברי, נשמע הפיהרר מאוזן, שוקל את הבעיה בכלים רציונאליים ואף מגלה שביב של אמפטיה ליהודי בהערה על סבלו של זהי הקורס תחת שנאת ההמון.

הנה כי כן, לא הנאצי הוא אביו הרוחני של הסופר, כי אם הקומוניסט היהודי,  יעקב הלפרין מראשי הפק"פ, מי שבכ"ט בנובמבר 1947, עם פרוץ הפרעות ביום החלטת האו"ם, פרסם כרוז ובו המשפט הבא המתאר את מאבקו של היישוב באויב הערבי: "הנאציזם היהודי העקוב מדם. פושעי מלחמה. כנופיות מזוינות העוסקות ברציחות ומעשי אונס ושוד, ציידי אדם סדיסטים"[20].

לרשימתו קרא עוז "בשם החיים והשלום", זאת, כיאה לסופר הנודע בערכי הומניזם ואהבת האדם. מכאן שראוי לקרוא את דברי עוז לאט ובתשומת לב, כל חירוף בנפרד, כל גידוף לגופו. אין זה מן הדברים הקלים לדון בפורנוגרפיה לשונית זו ביישוב-דעת, שכן תחושת המיאוס היא אינסטינקטיבית. אולם הדברים חשובים כתסמין לתזה המוצגת לעיל.

את המטפורות שואל עוז היישר מיוליוס שטרייכר (אומנם בבלי דעת), אותם דימויים מהלכי אימה, אותו הניצול של החרדה האטוויסטית מפני "רוצחים סדיסטים המגיחים מתוך פינה אפלה..." אותה הפורנוגרפיה של "מרתפי התבהמות וסיאוב...", אותה עלילת-דם של "פולחן דמים צמא ומטורף...". על-ידי הגדרתם כ"פושעים נגד האנושות" המהווים היפוך סימטרי לכותרת הפשקוויל: "בשם החיים והשלום", נוטל מהם עוז את צלם האדם. מעתה ואילך, המסקנה המתבקשת היא שעקירתם וחיסולם יהיה מעשה של הומניזם צרוף.

ואם המדובר “בצלם” האדם, הנה כיצד נראה המתנחל מן הקריקטורה של אחד דן תדמור:

 

מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצדו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אידיוט צעקני ועילג... אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם....[21]

 

ואכן, מרעיו של עוז למחנה השלום לא טומנים את ידם בצלחת. בעוד הוא חוזר על המנטרה האנטישמית בכל הדורות, מעדיפים אלו לערוך השוואה - הכרח לא יגונה במקומותינו - בין המתנחלים לנאצים. כך אמנון אברמוביץ' המתאר אותם כ"אינזצגרופן", פלוגות המבצע של האס.אס. שמתפקידם היה לבצע טבח המוני של יהודים (ההופכים לערבים במשנתו של המחבר) בבורות ירי ובמשאיות גז חד חמצני.

פרופ' משה צימרמן מן האוניברסיטה העברית, הנוהג בין היתר לערוך השוואה בין היחידות הקרביות בצה"ל לאלה של הוואפן אס-אס, יודע מן הסתם מה הוא שח, שהרי האיש העומד בראש המרכז להיסטוריה גרמנית, קובע נחרצות כי:

 

מגזר שלם בחברה הישראלית, שללא היסוס אני קובע שהוא העתק של הנאצים. תראה את ילדי חברון, הם בדיוק כמו נוער היטלר. מנפחים להם מגיל אפס את השכל על ערבים רעים, על אנטישמיות, על איך כולם נגדנו. הופכים אותם לפרנואידים בני גזע עליון, בדיוק כמו נוער היטלר"[22].

 

בעיני עוד פרופסור מומחה, הפעם חוקר השואה דניאל בלטמן, אף הוא מן האוניברסיטה העברית, המתנחלים אינם אלא: "המוני בריונים אלימים... מפעל קולוניאלי ברוטאלי המדכא זכויות של מיעוט נרדף ויוצר חברת אפרטהייד." כיוון שכך מה שנותר בידי מחנה השלום הנאור – "לאלה שטרם איבדו את התקווה, זה למחות, להחרים. כן, כפי שמחו יהודי ארה"ב בתסכולם הגדול לפני 80 שנה כשהחליטו להחרים את תוצרת גרמניה". מעשה שהוא ציווי מוסרי עליון לדידו של בלטמן[23].

מן הראוי יהיה להעיר שההשוואה שעורך בלטמן בין המתנחלים לנאצים של היטלר היא אומנם נכונה ומדויקת, ואולם קיים הבדל יסודי בין "יהודי ארה"ב בתסכולם הגדול לפני 80 שנה" לבין ציבור שוחרי השלום במדינת היהודים. בעוד שליהודי ניו יורק לא נשקפה כל סכנה מן האימה הנאצית בצידו השני של כדור הארץ, המתנחלים הנאצים של בלטמן אותם "המוני בריונים אלימים" הם אכן סכנת נפשות חמש דקות מכפר סבא ורבע שעה מתל אביב.   

בהערת אגב, מן הראוי לציין שלעומת צימרמן ובלטמן, יורם קניוק מתון יותר, אין הוא מכנה את המתנחלים נאצים של ממש, כי אם "ניאו-נאצים".

 

הירשפלד ו"לב האפלה"

"האזרח נאווי" סרטו התיעודי של נסים בסוק, מספר על הומוסקסואל יהודי, אחד עזרא נאווי, המסתיר בביתו את פואד, בן מינו הערבי הנמלט מעוולות הכיבוש אל בית מקבילו היהודי בירושלים. הירשפלד שהתרשם עמוקות מן המסר ההומניסטי של הסרט שיבח אותו בכתבה בהארץ[24] את רשימתו מכתיר הירשפלד בכותרת "לב האפלה" כשם ספרו של ג'וזף קונראד ובו הגילוי "המזוויע של הקולוניאליזם האירופי בשיא כוחו המשחית."

לרשימה מצורפת תמונה מן הסרט בה מופיעים מתנחלים רוקדים ועל פניהם "בוז ואיבה קמאית."
הפעם – למותר לציין – זוועת הקולוניאליזם באה לביטוי ב"הכיבוש הישראלי" בהתנחלות חוות מעון הסמוכה לחברון, ישוב בו "רמת ההשחתה ומינון הפשע המתרחש בו מקורם בגזענות." לעומת זאת, מערכת היחסים בין שני סוטי המין, היהודי והערבי היא:  

 

האהבה הזאת, בהצטרפה לאישיות החזקה, לחום האנושי, לחוכמה, לאירוניה ולפתיחות של נאווי, יצרה נתיב פתוח לא רק בין שני האנשים האלה אלא בין הציוויליזציות האלה.

מכאן הקיטוב בין שני הנתיבים: מצד אחד מדובר בנתיב של אהבה ודאגה, ומצד שני היפוכם הגמור של ערכי המוסר. כנופיית "המתנחלים חובשי הכיפות שחבריה כורתים את העצים, מרעילים את האדמה ופוגעים בילדי הפלסטינים המקומיים..." כיוון שהתעמרו בפלסטינים האומללים,  

 

עומדים למחרת היום על גבעה וצוחקים על משבתם ואסונם של האיכרים שמטה לחמם נשבר...לאורך דקה ארוכה מציג הסרט את הצחוק הזה; צחוק צבועים נורא. הצחוק הזה הוא מן העלבונות הצורבים ביותר שספגה היהדות בכל תולדותיה, ולא מידיו של צר ואויב. (מכאן מסיק הכותב שמדובר) במוטציות וגידולים ממאירים. הכיבוש יצר בית גידול למארה.
 

להלן שתי הערות שנשמטו ככל הנראה מתודעתו של הירשפלד. א. עזרא נאווי המופיע ברשימתו כהתגלמות של "אהבה, אישיות החזקה, חוכמה וחום אנושי" הוא רדיקאל שמאלני, פעיל בארגון תעיו"ש הערבי, פדופיל, מי שנענש על התעללות ואונס של ילד ערבי בן 8. כמו כן נשפט ונאסר על התפרעות, הסתה והכאת שוטר. ב. חוות מעון נוסדה בשנת 1998 על קרקע בבעלות יהודית. זאת במסגרת חידוש הישוב היהודי בסמיכות לחברון.  מייסד  החווה, דב דריבן ז"ל נרצח ב- כ"ג בניסן תשנ"ח ( 19/4/1998) ע"י מחבלים מן הכפר הסמוך. בשנת 1999 גירש צה"ל את אנשי החווה והרס את המבנים.

למותר לציין שמוטיב עלילת הדם אינו חסר אף הוא. את העלילה המופיעה במובאה של עוז בדבר "פולחן דמים צמא ומטורף", מציגים גם דדי צוקר ויצחק לאור, ממשיכי דרכו הנאמנים של יוסף פפרקורן. בהרצאה שנשא למחרת מותה של עופרה מוזס מאלפי מנשה, דרש צוקר במפגיע "ליבש את ההתנחלויות, שכן "המתנחלים צריכים את הדם. הם שותים את דמה של עופרה מוזס."[25]

 

כך יצחק לאור, מי שטרח וחיבור את ה"המנון לגוש" (אמונים):

 

אנחנו כיפות סרוגות...

חיילים בצבא אדוני צבאות ובצבא הגנה לישראל...

ואת חג חרותנו יום חג המצות הזה

בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות

ובמצותנו דם נערים פלסטיניים.

 

בדעה דומה על "הכיפות הסרוגות" מחזיק האלוף (במיל') שלמה גזית, מי שראה לציין בריאיון לעיתונות, כי: "הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאצים." [26] וכן: "ישראל נדרשת להתמודד עם שני איומי טרור- איום הטרור הערבי פלשתיני ואיום הטרור היהודי. מבין השניים, הטרור היהודי מסוכן לאין ערוך"[27]

עתה, כיוון שנחשפה במלואה הסכנה הקטלנית של המתנחלים למדינת ישראל, נשאלת השאלה כיצד לסכל את האסון הניצב בפתח. השאלה אכן קשה, ובעניין זה מזהיר אותנו ישעיהו לייבוביץ', גורו המוסר היהודי הנישא על כפיים בידי מחנה השלום, מי שהיה הראשון שעמד על העובדה כי ישראל היא "מדינה יודו-נאצית". 

 

למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז... כן, לאחוז בנשק...[28]

 

מחרה מחזיק אחריו ח"כ בנימין בן אליעזר, המציע להקדים תרופה למכה ולנהוג במתנחלים כנדרש שאלמלא כן "ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי-כנסת וקציני צה"ל.”[29]

 

מניפסט השמאל הלאומי -  "זומבים מהופנטים... חרמנים בועלי הארץ

 

בסוף שנת 2009 ראה אור "המניפסט של השמאל הלאומי"[30] שנכתב בידי המחזאי שמואל הספרי ועו"ד אלדד יניב. כראוי למניפסט, הכתוב, כיוון שתיאר את חולייה של ישראל בהווה, מגיש לקורא משנה סדורה של תוכנית לאומית. הכינוי "שמאל לאומי" בא לציין את ניכורם של המחברים מן השמאל הרדיקלי אותו הם מגנים על העדר נאמנות לארצו, ומבקשים להשיב לשמאל הציוני את שפיות דעתו בנושאים הקיומיים של מדינת ישראל. פרק נכבד מוקדש לסוגיית המתנחלים. המחברים מזכירים לקורא את החסד שנטו מנהיגי השמאל מן העבר, דוגמת רבין, גלילי ופרס, למפעל ההתנחלויות ומבקשים להזהיר את השמאל הלאומי החדש מפני "הגולם ההתנחלותי" חלילה "חלוצים חדשים" ויש אפוא לפקוח את עיניו לסכנה. הכתוב מסביר כי מקץ "ארבעה עשורים של גזל, עושק, שנאה וחמס הניבו את הפרי המורעל הזה"

 

בתוך ה“חלוצים החדשים” התנחלו שדים של טירוף משיחי. תחשבו על סרטי אימה. תחשבו על מוחות שטופים, זומבים מהופנטים, תחשבו על חבורות של נערים חרמנים שהולכים לבעול את הארץ...

אולם לא די להם לאותם  "נערים חרמנים" בבעילת השטחים הכבושים, והנה אותם חרמנים...

שמסוגלים להכות זקנה פלשתינאית שמנסה למסוק את הזיתים בחלקה של המשפחה שלה כפי שעשו אבותיה מאות שנים. אין שום הבדל בינם לבין מנוולים אנטישמים, שקיצצו זקנים ליהודים בפוגרומים לאורך ההיסטוריה... הם מכים ויורים בילדים וקשישים – ואת כל זה הם עושים בשבת. אתה מביט בהם ולא מאמין. אתה שומע אותם ומתחלחל...

 

ואולם הפורענות הגדולה מכולן שהביאו אותם  "זומבים מהופנטים" מחללי השבת על ישראל הוא האסון הכלכלי. הנה כי כן,"שפכנו בשטחים מאה מיליארד שקל...  תקציבה השנתי של מדינת ישראל כולה..."[31]

 

 

"השפיכה" הייתה לשווא שכן מן המפורסמות הוא כי "אותו מפעל התנחלויות הוא מפעל שלא מייצר כלום מלבד אפרטהייד..." בהמשך, ולאחר הרהור קצר חזרו בהם המחבר לאחר שמצאו שההתנחלות בכל זאת מצמיחה דבר מה: "לא אפוא שאותה משיחיות מטורפת...הצמיחה שכבה עבה של סוחרי קרקעות וסוחרי עבדים."

 

ומהיכן מושכים את המשכורות שלהם "עשרות אלפי משפחות מתנחלים שמתפרנסות משירות ציבורי – כל הקב“טים, רב“שים, עובדי המועצות המקומיות, מזכירי ההתנחלויות והרבנים ...?" מ"קיצוץ מעונות יום...  ברמאות ובגזל, מהפה של הילדים שלנו." . אין זה פלא אפוא שכל "החבר‘ה אחרי פינוי גוש קטיף נקלעו למשבר נפשי ותעסוקתי..." הנה לשם שינוי היה עליהם להתפרנס מעמל כפיהם.

ועל על מנת שלא להוסיף ולהכתים את הנייר הסובלני בזוהמה ... נסיים במובאה אחת ולא עוד:

 

למתנחלים "הוצעו וילות בשטחים באפס כסף. עם הלוואות ענק בלי להחזיר. וכדי לשכנע את המתלבטים העניקו להם מכוניות חדשות קשורות בסרט ורוד..."

 

 כיצד לעקור את שורש הרע

הנה כי כן, עולה השאלה כיצד למחות את "מארת ההתנחלות" ולעקור את שורש הרע  היהודי מן השטחים הכבושים. ברור שאין לנהוג ב"סדיסטים ופוגרומיסטים" בכפפות של משי, ומכאן הכורח במלחמת אזרחים. ובמלחמה כמו במלחמה. כך למשל סבור גדעון ספירו, ממקימי "יש גבול" ומעריצו של מרדכי ואנונו, כי לנוכח העובדה שהמתנחלים הם חוד החנית של תאוות הכיבוש הישראלית "חיסול מתנחלים אינו רצח".[32]

ואולם לאור העובדה המצערת שישראל טרם נהגה במתנחלים כראוי, תולה האיש את תקוותו בנשיא בוש: "בוש טיפל באל-קאעידה, אחר כך בסאדם חוסיין ואחריהם יבואו מועצת יו”ש וההתנחלויות".[33]

הצעתו של זאב שטרנהל, הקורא אף הוא למלחמת-אזרחים, היא מעשית יותר. זאת, משום שאי-אפשר...

 

לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית.[34]

 

חרדתו של שטרנהל לאופיה הדמוקרטי של ישראל מביא את האיש לבקש אחר בעלי ברית נגד האויב המשותף. שטרנהל, התומך בטרור הערבי המכונה בפיו: "התנגדות מזוינת לגיטימית" מסביר למרצח הערבי, בן בריתו,  כי:

 

לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם... אילו הייתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות... כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצידו המערבי... של הקו הירוק.[35]

 

שטרנהל ככל הנראה אינו מודע לכך, אולם ודאי ישמח לדעת שערביי יו"ש מיישמים את הצעתו לרצח המתנחלים מזה כבר. וכי על כל קרבן במה שמכונה הקו ירוק, הם רוצחים שלושה מתנחלים. איור – יש להודות מקברי משהו – לעובדה זו, היא פרשת התמיכה בטרור הערבי של ארגוני השמאל, שבא לידי ביטוי לאחר טבח משפחת פוגל באיתמר.

 בליל שבת,  לו' באדר ב' תשע"א, ה-11  במרץ 2011 חדרו שני  מחבלים  מכפר עוורתא הסמוך לאיתמר, נכנסו לבית של משפחת פוגל ורצחו בדקירות סכין את האב והאם הישנים, שספו את גרונו של יואב בן ה-11 וחנקו למוות את אלעד בן הארבע. למשמע צעקותיה של הדס, תינוקת בת שלושה חודשים, רצחו גם אותה בדיקות סכין. שני ילדים שישנו אותה עת בחדר סמוך לא נתגלו וכך עלה בידם לשרוד. 

שני הרוצחים – תלמיד תיכון בן 17 וסטודנט בן 18, שנתפסו ונחקרו הודו במעשיהם. אחד מהם, חכים שמו, הגאה במעשהו הביע את צערו ששני ילדים שרדו למרות הכול ואילו היה מבחין בהם היה רוצח גם אותם. 

למחרת היום מיהרו נציגי ארגוני השלום מישראל, ביניהם "יש גבול", "הוועד להריסת בתים", "קואליציית נשים לשלום", "גוש שלום", "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", "ארגון לוחמים לשלום" ו"מחסום ווטש", לנחם את המשפחה. כיוון שקורא שורות אלו עלול לחשוד בהומניסטים הישראלים שאלו מיהרו להביע השתתפות בצערם של שרידי משפחת פוגל, יצוין שהנ"ל באו להזדהות עם כאבה של אם הרוצחים הסובלת מחרדה שמא בנה יאסר. ואכן, "האם נראתה שבורה, הלומת צער ויגון", כפי שכתב אחד יעקב, איש "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית".[36]

 רעיה ירון, דוברת "מחסום ווטש - קואליציית נשים לשלום" שרחמיה נכמרו על סבלה של האם, תומכת באמו של חכים. 

מי שהקדים את שטרנהל וספירו בכורח שבמלחמת אזרחים היה אסי דיין המגיש את "החזון שלי" מעלי דפי "העולם הזה". הפעם בני בריתו של מחנה השלום בטבח המתנחלים הם ערביי ישראל:

 

החזון שלי הוא שאנחנו הולכים לקראת מלחמת אזרחים... אני מאמין שערביי ישראל כולם ילכו בקרוב עם השמאל, ויתחילו פרעות בישראל. אני ממש מאמין שתהיה מלחמת אזרחים על-רקע מדיני. אני חושב שיום אחד הממשלה תצטרך לירות בהם ואני מאמין לאנשי גוש אמונים כשהם אומרים 'על גופותינו' ולכן זה יהיה על גופותיהם".[37]

 

ירון לונדון מציע לבחון את האפשרות לירות ביושבי הבתים היהודים בחברון על פי דגם אלטלנה. וכדי למנוע ספק, לונדון חותם: "יש לרענן את רוח אלטלנה".[38]

ד"ר אייל ניר, מרצה באוניברסיטת בן-גוריון, אינו מסתפק ביחידות יס"ם של משטרת ישראל ויוצא בקריאה לעולם כולו: "פעילי הימין הם כנופיות בנדיטים - אני קורא לעולם לשבור לנבלות האלה את המפרקת..."[39]

צעיר בשם מתן מקיבוץ נירים, לימים המייסד של "חזית הנוער האנרכיסטי של הנגב הצפון מערבי". כותב באלון "קורמורן" על תחביב חדש שהוא עומד לפתח לאחר שיצטרף אל שורות הטרור של אש"ף:

 

אפתח תחביבים חדשים כמו צליפה בנשים מתנחלות, ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן...אח! הצליל הזה, הספלאש... ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל..."

 

לאחר פרסום הדברים הקים הנער (כבר בחור) את "חזית הנוער האנרכיסטי של הנגב הצפון מערבי".

חלק לא בלתי מבוטל של שנאת המתנחלים בא מכיוון התנועה הקיבוצית. ההסבר נובע ככל הנראה מן התסכול הנלווה לכשל הכלכלי-חברתי העמוק העובר על תנועה זו. לית מאן דפליג שאלמלא תרומתה המכרעת של התנועה הקיבוצית  להתיישבות ספק אם מדינת ישראל הייתה קמה. והנה היום, היא ניצבת ככלי ריק, שקועה עד צוואר בחובות, פרודיה של אוטופיזם שחלף זמנו, בניסיון להציל את מעט הנותר באמצעות תהליך קפיטליסטי של הפרטה. לעומתה, ההתיישבות בחבלי יהודה ושומרון ניצבת בשתי רגליה על קרקע המציאות החברתית והכלכלית כאחת. בפרק זמן קצר יחסית עלה בידה להגיע לאוכלוסיה של 330,000 נפש והיא, כפי שפורט לעיל, הנכס האסטרטגי המרכזי במלחמת ההישרדות של מדינת היהודים. הנה אפוא קטעים נבחרים מתוך כתבה ב"הקיבוץ" ביטאון התנועה הקיבוצית המאוחדת, תחת הכותרת "אלה לא האחים שלי". 

 

אלה לא האחים שלי... ואם יום אחד תהיה מלחמה... והיא תהיה, אני ארוץ לשם, אל מעבר לקווים ששנים ארוכות לא חציתי ואדוש בשרם במכות נאמנות, להניס אותם והארץ תשוב ותשקוט. באמת... אצא אל הקרב... כדי להלחם פעם אחת מלחמה צודקת. הרבה דם, זו תהיה מלחמה ארוכה, אבל אחרונה, מלחמה בהם, באנשים שהחליטו להחריב את הבית שלי. קרב אחרון, כדי שהבנות שלי יוכלו לחיות בשלווה, ואני אוכל להביט בעיניהן ולומר להן שעשיתי כל מה שאפשר כדי להצדיק את אי-קדושת האדמה.[40]

 

והנה הרהוריו של סרן ד. ר. מ"פ בגולני המעיד על עצמו שהוא איש אחד מקיבוצי השומר הצעיר:

 

מבחינתי, המילואים שהכי אשמח לבוא אליהם, זה כשיגידו לי לפנות את המתנחלים. אבל, יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם... צריך לתפוס את האנשים האלה ולעשות להם כמו בשואה. קרובי משפחה שלי נרצחו בשואה, ומותר לי להשתמש במושג הזה. חוץ מזה, מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני-אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים.[41]              

 

והסרן ממשיך:

 

אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד בראש, אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק"רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים – תותח וולקאן - עד שמפסיקות הצרחות. אחר כך מביאים שופל ומפנים את המתנחלים[42]...

 

פתרונו המבצעי של הסרן מגולני המעדיף להסתתר מאחורי ר"ת של שמו: ד.ר. הוא אכן יעיל ומעשי. (אף כי גם בנושא זה יש החולקים על הסרן. כך למשל חתן פרס ישראל נוסף, מרטין גרגור היינריך, בנו של חייל ווהרמכט, הנודע בשם "יגאל תומרקין": "אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: 'נעשה ארבעה במקומם והכול יהיה בסדר"[43]  זהו אותו תומרקין שנקעה נפשו מאוזלת ידה של גילדת האמנים... 

 

הם הציירים, המשוררים, כל האמנים יפי הנפש אינם מחנכים.  המחנכים האמיתיים הם כהנא, רפול וגנדי. תרומתי האמיתית תהיה אם אקח תת-מקלע במקום עט ועפרון ואהרוג אותם.[44]

ואולם – אם לשוב אל המ"פ מגולני - העיקר החסר במשנתו של המ"פ מגולני הוא ההיבט החברתי-כלכלי, שכן אין הוא פותר את הבעיה הסוציאלית של מדוכאי עיירות הפיתוח המתבוססים בעוניים המרוד בעוד ה"פושעים נגד האנשות" בגדה שוכנים פאר ב"טירות גוש אמונים"... ו"חווילות". פער חברתי  זה מציע חיים חפר לפתור באמצעות מהלך מבריק שיעניק פורקן לסבלם של אביוני ישראל, והוא "ליל הסכינים הארוכות", וזו לשון המקאמה בה מתפייט עוד חתן פרס ישראל:

 

לא יהיו לך מנחם ומנוחם/ ואש תצא מזרעית שעל גבול לבנון ותיגע באש הבאה מירוחם/ ומכל טירות גוש-אמונים יעלה העשן, והאבק מכל עסקי החווילות/ ועלה תעלנה בהר שומרון כל עיירות ה"לחם" הרעבות והמובטלות/ וכאשר החשכה תרד עליכם בצהרים, וסכין המסכנים תבוא בלילות... כבר לא תהיינה יותר שאלות.

 

וככלות ליל הסכינים כך יראו על פי חפר "ערי המובסים":

... כך ערי המובסים/ הרוח תפער דלתות חורקות ותנקש בחלונות
ובתריסים/ חרולים יתגלגלו בכיכר ועשב בר יכסה את הגבעות/ וברכות
השחייה יתייבשו ובמתנ"סים שברי כיסאות/ ושלטי חנויות התלויים על
בלימה, יספרו מה שהיה ולא יהיה עוד/ הארץ אכלה את יושביה, ולא נותר להם דבר, מלבד דמעות.[45]

 

 

דמעות התנין של הסדיסטים והפוגרומיסטים

ואכן, הגם באיחור מסוים, קרם חלומם הרטוב של שטרנהל-לייבוביץ'-חפר עור וגידים, ו"מארת ההתנחלות" בנוסח שריד, או "גוש קטיף הוא מורסה שיש לחסלה"  (ח"כ חגי מרום) אכן חוסלה כליל ואף נוספו לה כמה "מורסות" בצפון השומרון.

אכן נעקרה וחוסלה – אמנם עדיין לא מכל "השטחים הכבושים" אך ההתחלה מעוררת תקווה וציפייה לבאות.  עיון אקראי בדפי המערכת של "הארץ" בעקבות גירוש גוש קטיף בחבל עזה והישובים בצפון השומרון, מעניק תמונת מצב של מנגנון השנאה של השמאלן המצוי, המצרף את חדוות החורבן והשמחה לאיד, לכלל הכלאה היאה לאבותיו הרוחניים, ולא אחת הביולוגיים, של יהודי הייבסצקיה.  שמונת אלפי בני אדם גורשו מאדמתם, ביתם נחרב,  פורע ערבי העלה את בתי הכנסת באש, עולמם חרב עליהם, מפעל חייהם ירד לטמיון. להלן תגובת כותבי הפשקווילים מן "הארץ" לנוכח אבלם של מגורשי הישובים:

על פי זאב שטרנהל, סבלם של המגורשים מחבל עזה וצפון השומרון איננו כי אם "התבכיינות", "שכן לא הייתה זו אלא הצגה צינית".  אצל ברוך קימרלינג זו "סתם הפקה לצורכי בידור."  אצל דורון רוזנבלום:

 

זהו טירוף יגון מופגן, הצגה מועלית על במותינו, ספקטקל המוני העושה שימוש באמצעים הדרמטיים של התיאטרון היידי... הטלת מורא באמצעות התפרצויות היסטריות, קיטש נוסטלגי, שמאלץ ציוניסטי... כל ההתיישבות... הפסאודו "חלוציות"( היא לדידו של רוזנבלום) אינפנטיליות מדעת...

 

וכן הלאה והלאה ad nauseam.

אולם בעיני כותבי הטורים של הארץ (אברהם טל,  יואל מרקוס, ברוך קימרלינג) לא די בעקירה וגירוש. לטענתם ה"התנתקות" התעכבה מעבר לצפוי והייתה בזבוז כספי המדינה, שכן "היה צריך לתת מועד אחרון לפינוי ואז לנתק את השירותים ...טלפון, חשמל, מים",  זאת בנוסח של שמעון פרס בתוכניתו שלו לחורבן ההתנחלויות: "אין צורך להוציא את הדגים מן האקווריום, עדיף לרוקן את המים...".

לאמנון אברמוביץ', מן התופעות הטרגיקומיות בתקשורת הישראלית,  אפילו בקני המידה הנדיבים של ערוץ 2, יש הצעה בנידון. הוא תובע ממגורשי עזה וצפון השומרון ש"ישאו הם עצמם בעלויות הגירוש". אברמוביץ, החוזר על דבריו ככלב השב אל קיאו,  שוכח לציין שהרעיון איננו חדש.  בעקבות ההרס שנגרם ב"ליל הבדולח" דרש הרמן גרינג כי יהודי גרמניה יממנו מכיסם את עלויות הנזקים.  שהרי כדבריו "המהומות נגרמו על ידי יהודים ועליהם להיות אפוא אחראיים,  חוקית וכלכלית להרס שנגרם."  הנה כי כן, יכול אברמוביץ' להיתלות - תרתי משמע - באילנות גבוהים . ואכן, יהודי גרמניה של העת ההיא שילמו "קנס" של מיליארד מארק,  יהודי גוש קטיף וצפון השומרון שילמו ומשלמים בכסף ובשווה כסף,  בהתעמרות השלטונות, בחורבן חלומם,  במעמד של פליטים שכופה עליהם מנהל מושחת.

ב- 18 באוגוסט 2005, בשעות הערב, כאשר האוטובוס של המגורשים המוכים והרצוצים מגוש קטיף חלף על פני הכניסה הראשית לקיבוץ רעים עמדה חבורה של קיבוצניקים שמחים לאיד קורבנות הגירוש. לא זו בלבד שלא גילו מעט   אמפתיה ל"אחיהם", אלא להיפך ביצעו לעברם תנועות מגונות ושאגו בחדווה: "הגיע יומכם מתנחלים מנוולים".

ישובי גוש קטיף נחרבו, טיהור אתני המוגדר כפשע נגד האנושות הושלם, עשרות שנים של עמל ירדו לטמיון, חממות של חקלאות פורחת הפכו לבסיסי רקטות, בתי כנסת עלו באש הפורע הערבי, הרצועה הפכה לבסיס קדמי של חמאס, אל קעידה ואיראן. אלפי רקטות נורו על הישובים בנגב וישראל נאלצה לצאת למלחמת מנע בגינה הפכה למדינה מצורעת בעיני העולם.

על כל אלו ועוד זכה אריאל שרון, מחולל הכשל המדיני-מוסרי חסר התקדים, למעמד של  "המנהיג האגדי" בדפי המערכת של הארץ.  

 

שרון נמנה על עם מתי מספר מנהיגים אגדיים שכישוריהם ואישיותם הצטלבו בדיוק בעיתוי שבו עמיהם היו זקוקים לחזקים ולמובילים כמותם, פרנקלין רוזוולט בחילוץ אמריקה מהמשבר הכלכלי... ווינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, שארל דה גול בפינוי אלג'יריה, דוד בן גוריון בהקמת ישראל..."[46]

 

אמת, הקורא הקפדן יבחין לבטח כי המובאה מפשקוויל החנופה של מרקוס היא מסוף 2005, קרי: שלוש שנים לפני מבצע עופרת יצוקה. אך האם שינה האיש, הוא ומרעיו מדפי "הארץ", ולו כהוא זה את השקפותיהם מאז ועד הנה...?  

*